יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

בודהיזם טיבטי - מבוא קצר


לידת הבודהיזם בהודו

לפני קצת יותר מאלפיים חמש מאות שנה, נולד הבודהיזם בצפון הודו. הוא נולד בהנחייתו של הנסיך סידהרתא, שבחר לנטוש את חיי התענוגות בארמונו, ולצאת לחפש מתכון לחיים נטולי סבל.
במשך אלף שבע מאות שנה פרח הבודהיזם ברחבי הודו, וממנו נדד אל ארצות שכנות רבות. בסביבות המאה השתים עשרה הושמד הבודהיזם ההודי כמעט כליל. הסיבות להשמדתו מורכבות, וחלקן עדיין נתונות למחקר ושרויות בערפל. במשך כשמונה מאות שנה לערך לא נותר כל שריד לבודהיזם בהודו, עד אשר באמצע המאה העשרים נאלצו הטיבטים לברוח מארצם מפני הכיבוש הסיני בארצם, ומצאו מחסה בשכנה מדרום, הודו. בכך הם סגרו למעשה מעגל, והחזירו את המנזרים הבודהיסטיים, קול צלצול הפעמונים וניגון המנטרות לארץ מולדתם.

לא הייתה זו עובדה מקרית שהבודהיזם נולד בהודו. הודו הייתה, ובמידה רבה עודנה, ארץ של חיפוש רוחני אינטנסיבי. בתקופתו של הבודהה חיו ברחבי תת היבשת ההודית מורים רוחניים רבים, שהדריכו את תלמידיהם בחיפוש אחר מציאות אולטימטיבית, חיי אלמוות, כוחות על-טבעיים ועוד. הנסיך סידהרתא, פגש על פי הסיפור את הסבל בדמותם של איש חולה, איש זקן ואדם מת בסיורו הראשון ברחובות עירו. אולם ההחלטה לעזוב את תפנוקי ארמונו ולצאת לחפש את האמת גמלה בלבו רק לאחר שראה אדם חסר כל יושב במדיטציה. הדוגמא הזו, של אדם שנטש את ביתו וחייו כדי לחפש תשובה לתלאות החיים כבשה את ליבו, והוא נדר לצאת מיד אל היער ולא לנוח עד אשר ימצא דרך לסלק לגמרי את המחלה, הזקנה והמוות מחיי האדם.

דרכו של הבודהה לא הייתה קלה, ונמשכה כמשך שש שנים. בתחילה הלך ממורה למורה, למד וניסה על בשרו את כל טכניקות המדיטציה והתרגול עליהן שמע. אצל מורים אלו הוא הפך כמעט מיד לתלמיד הראשי, ולאחר שלמד מהם כל שהיה להם ללמד, הם הציעו לו להישאר באשרם שלהם, וללמד יחד אתם. אך הבודהה לא היה מרוצה. הוא חש כי התקדם מאד, אך לא הצליח לעשות את השינוי המהותי לו שאף. עמוק בתודעתו נותרו זרעי יצרים ותחושות שעלולים יום אחד להתעורר, ולהפוך את חייו מחדש לנתונים לסבל. הוא טרם הצליח להשיג את חיי האלמוות נטולי הסבל אליהם נדר להגיע.

את הלימודים בחסות המורים השונים ותרגול המדיטציה החליף הבודהה כעת במה שנחשב באותה עת פסגת התרגול הרוחני – סיגופי הגוף. המסורת ההודית טענה כי ההיקשרות לגוף היא זו הממיתה סבל על האדם, וכי עליו להתגבר על היקשרות זו על ידי סירוב לספק לגוף את צרכיו. הבודהה, כמו סגפנים רבים אחרים בתקופתו, הכריז מלחמה על הגוף. במשך שנים ארוכות הוא מנע מגופו מזון, שתייה, מנוחה וטיפול נכון. במקום להשתחרר מן ההיקשרות לגוף, הוא גילה כי גופו הולך ונחלש, ויחד אתו גם רוחו ויכולותיו הנפשיות. בהבינו כי ההתנכלות לגוף הנה פשוט צדו השני של המטבע של ההתמכרות לתענוגות הגוף, הוא הפסיק את צומו והחליט לחפש שביל זהב, דרך ביניים בין ההתנכרות לגוף, לבין התמכרות לתענוגותיו.

דרך הביניים, אותה מצא הדרך בשבתו תחת עץ הבניאן בעיירה בוד-גאיה בצפון הודו, כללה שלושה מרכיבים עיקריים: התנהגות מוסרית, ריכוז, וחכמה.  בהביאו את שלושת מרכיבים אלו לכדי שלמות, הגיע הבודהה אל המצב הנקרא "הארה מלאה", או "בודהוד". כשקם הבודהה משבתו תחת העץ, והחל לנדוד ברחבי צפון הודו, הוא פגש חברים ישנים, שהפכו עד מהרה לתלמידים חדשים. תוך זמן קצר נוסד מסדר נזירים בן מספר מאות נזירים, אשר נדדו עם הבודהה ממקום למקום, תוך שהם מקבצים נדבות למחייתם, ומתרגלים את ההתנהגות הראויה, הריכוז והחכמה. מאוחר יותר החלו לקום המנזרים הראשונים, בפאתי הערים והכפרים.
עם מותו של הבודהה, ארבעים וחמש שנה לאחר הגעתו להארה, המשיכו תלמידיו לשנן ולהעביר מפה לאוזן את הדברים ששמעו מפיו. הם נפוצו בכיוונים שונים, והמשיכו ככל הנראה להסמיך נזירים חדשים, לבנות מנזרים, וללמד את תורת הבודהה.

לא רק בהודו נקלט הבודהיזם מהר וזכה לתהודה רבה. גם בארצות השכנות שמעו המלכים והתושבים על התורה החדשה, הטוענת כי אין כל מרכיב נצחי, קבוע וקיים בפני עצמו הנקרא "אני" או "עצמי" וכי הכל משתנה כל הזמן, וכל דבר קיים אך ורק בתלות בסיבות ותנאים אחרים. הם שמעו על המספר הגדול של הנזירים והמתרגלים שהגיעו בזכות דרך זו לנירוואנה – שחרור מוחלט ממעגל החיים והמוות. נשלחו משלחות, הובאו טקסטים ומורים חכמים, ותורת הבודהיזם נדדה לארצות חדשות. בתחילה נדד הבודהיזם דרומה, לכיוון ציילון, או מדינת "סרי לנקה" של ימינו. משם נדד הבודהיזם לבורמה, לתאילנד, אינדונזיה וארצות רבות אחרות. הטקסטים שהועברו לסרי לנקה, ומשם לארצות האחרות, נכתבו בניב מסויים של השפה הצפון הודית של אותם ימים. ניב זה, שעבר מספר שינויים והתאמות, ומוכר היום אך ורק באותם טקסטים בודהיסטיים, נקרא – פאלי.

הבודהיזם נדד לא רק דרומה, אלא גם צפונה. הוא הגיע לנפאל, לסין, ליפן, לקוריאה, וגם לטיבט. הטקסטים שהועברו צפונה נשתמרו בשפה ההודית הקלאסית הקרויה "סנסקריט". ממנה הם תורגמו לשפות המקומיות, ובעיקר לסינית וטיבטית. חלקים גדולים מן הטקסטים הבודהיסטיים המקוריים אבדו עם סילוק הבודהיזם מהודו, והשתמרו רק בתרגומים לסינית וטיבטית.

טיבט הנה ארץ בעלת שטח עצום, המשתרעת מעבר לרכס ההימלאיה, על רמה גבוהה. התנאים הגיאוגרפיים שמרו אותה מרוחקת ומנותקת מן העולם שסביבה. בשנים שבהם נפוץ הבודהיזם בארצות שונות, מדרום ומצפון, בטיבט שלטו עדיין מספר רב של מלכים מקומיים, והתרבות הייתה שבטית ופרועה. מלכים שניסו להשליט סדר ולהרחיב את שלטונם נתקלו בקשיים רבים לעשות זאת בשל רב גוניותה של התרבות המקומית, והעדר ערכים בסיסיים משותפים של כבוד הדדי, התחשבות וסבלנות.
מסיבות אלו ואחרות ביקשו המלכים הטיבטיים, החל מהמאה החמישית לספירה, להביא את תורת הבודהיזם לארצם. הם קיוו שכך יצליחו לאחד חלקים גדולים מן הארץ תחת מרותם, ולהקנות לתושביהם ולהם תרבות משותפת. רק במאה השמינית התרחשה פריצת דרך אמיתית, עם הגעתו לטיבט של היוגי הנודע פדמה-סמבהווה. פדמה-סמבהווה, הידוע בכינוי "גורו רינפוצ'ה" (המורה היקר), הצליח בעזרת מעשי כשפים והפגנת יכולות על טבעיות להביס את כל מתנגדי הבודהיזם, וסלל את הדרך להנחלת הבודהיזם כדת המרכזית של טיבט.
במאה העשירית לספירה שוב נסוג הבודהיזם מטיבט, תחת שלטונו של מלך שכפר באמונה הבודהיסטית והחריב את תשתיתה. מאה שנים אחר כך נשלחו שליחים נוספים להודו, שהביאו משם שוב חכם ומורה דגול, אטישה. אטישה לימד את תורת הבודהיזם והתאימה לצרכים המיוחדים של טיבט. הוא ארגן וסידר את הנחיותיו של הבודהה בצורה שיטתית, כך שניתן יהיה להנחילן ברחבי טיבט. בכך החל מסורת הנמשכת עד ימינו של לימוד הדרגתי ומאורגן של תפיסת העולם הבודהיסטית ותרגול עקרונותיה.
לאחר כאלף שנות תרגול ופריחה של הבודהיזם בתנאי הבידוד של טיבט, הופרעה שלוותם של הטיבטים על ידי הכיבוש הסיני האכזר. בשנות החמישים של המאה העשרים ניצלו הסינים את הנאיביות הטיבטית, ואת ניתוקם מהעולם שהותיר אותם חשופים לגמרי וחסרי הגנה, וכבשו את הרמה הטיבטית כולה במהלך צבאי שנמשך מספר שנים. כחלק מתפיסת העולם הקומוניסטית הרסו הסינים את מרבית המנזרים הטיבטיים, הרגו ורדפו את הנזירים, שרפו את הספרים ואסרו על התרגול. ההנהגה הדתית והפוליטית הטיבטית, בראשותו של הדלאי לאמה, עזבה את טיבט וברחה אל נפאל והודו השכנות. הודו העניקה חסות לגולים הטיבטיים, וברחביה הוקמו מחדש עשרות מנזרים של בודהיזם טיבטי. בכך נסגר המעגל והבודהיזם חזר אל הודו לאחר שנכחד ממנה שמונה מאות שנה לפני כן. נכון לרגע זה, הבודהיזם הוא עדיין נחלתם של הטיבטים הגולים בלבד, אבל העתיד בלבד יאמר האם יחזור הבודהיזם לחלחל גם בקרב האוכלוסייה ההודית.

עקרונות הבודהיזם הטיבטי

הבודהיזם הטיבטי הנו חלק מזרם המהאינה של הבודהיזם. המטרה של אדם המתרגל בזרם המהאינה הנה להגיע למצב של הארה מלאה, על מנת להוביל את כל היצורים החיים לקיום נטול סבל. מתרגל אשר הפנים את המטרה הזו, וכל חייו מוקדשים אך ורק ליעד של שחרור כל היצורים מסבל נקרא "בודהיסטווה". הדרך לשחרור מסבל עוברת במסלול של תובנה וחכמה. הסיבה לסבל היא הבורות, והדרך להשתחרר ממנו הנה החכמה. הבורות העמוקה מכל, העומדת בבסיס ייסוריו ותלאותיו של כל יצור חי, הנה תפיסתו המוטעית ביחס לאופן שהוא עצמו מתקיים.  האדם נוטה להאמין כי ישנו "עצמי" אמיתי, הקיים במקום כלשהו בעומק ישותו, והוא אשר מהווה את תמצית מהותו והווייתו. זהו ה"עצמי" אשר שורד אתנו את השנים, מהיום בו נולדנו ועד יום מותנו. זהו ה"עצמי" אשר נותר כעוגן קבוע, למרות כל השינויים הפנימיים והחיצוניים שאנו עוברים כל הזמן. "משהו קבוע חייב להיות שם" אנו מרגישים, אחרת איך ניתן לדבר על כך שילד בן יומו וקשיש בן שמונים הם אותו האדם עצמו, בהפרש אי אלו שנים?
על פי תפיסת הבודהיזם, ההיאחזות הזו ב"עצמי" קבוע הנה מקור כל הרע. זו הסיבה שאנו נפגעים כל הזמן, שאנו כה מפחדים מהעתיד, שאנו נצמדים לדברים מענגים וסולדים מכל מה שאינו נעים לנו. אלו הם משקפיים הצובעים את המציאות כולה על פי יחסה אלינו: מה שעוזר לנו רצוי, מה שאינו עוזר לנו אנו נותרים אדישים כלפיו, או מפתחים אליו איבה. שלושת אלו: הבורות, התשוקה והשנאה נחשבים כ"שלושת הרעלים" המזהמים את תודעתנו וממיטים סבל אינסופי עלינו ועל זולתנו. הדרך היחידה לעקור סבל זה מהשורש הנה להבין כי אין כל "עצמי" כזה, קבוע וקיים בפני עצמו. "אני" אמנם קיים, על פי תפיסת הבודהיזם, אבל רק כמוסכמה שאנו מכנים בה את הרצף הגופני והנפשי שמרכיב את האדם. אין דבר הנותר הקבוע באדם, גופו ותודעתו משתנים כל הזמן, והשם "אני" ניתן לזרם המשתנה הזה.
שתי כנפיים, אם כן, יש לתפיסת המהאינה: חמלה וחכמה. חמלה המכירה בסבלו של הזולת ועל בסיס מפתח הבודהיסטווה את שאיפתו להגיע להארה על מנת לעזור לאחרים להשתחרר מסבלם, וחכמה שהיא הדרך המעשית להשתחרר. הבודהיזם הטיבטי פיתח את צד החמלה לכדי עקרון-על. דמות הבודהה שהטיבטים אימצו כמגן שלהם, הנה דמותו של הבודהה צ'נרזיג (בסנסקריט: אוולוקטישוורה Avaloketiśvara) שהוא התגלמות החמלה. צ'נרזיג מופיע פעמים רבות עומד, והוא מושיט אלף ידיים לעזרה. בכל יד  יש לו עין הרואה את צרכי היצורים, כדי שעזרתו תהיה יעילה ומתאימה. לבודהה צ'נרזיג, כמו לכל בודהה, יש מנטרה משלו, צירוף הברות בסנסקריט שמשמעותו לעתים קרובות איננה ניתנת לתרגום. המנטרה של צ'נרזיג הנה "אום מאני פדמה הום" Om Mani Padme Hum והיא נישאת בפי כל טיבטי יומם וליל. שינון המנטרה מזכיר לכל אדם את עקרון החמלה והעדיפות שיש להעניק לטובת הזולת על טובתך שלך.
אך הטיבטים אינם מסתפקים בשינון המנטרה בכל רגע אפשרי. מכיוון שטיבט הנה ארץ רחבת ידיים, הדרכים בה ארוכות וההליכה ברגל לוקחת ימים ושבועות, פיתחו הטיבטים, וכך גם אחיהם בנפאל ובחלקים הצפוניים של הודו הסמוכים לגבול הטיבטי, מסורת של חריטת המנטרה על לוחות אבן. לאורך כל הדרכים הראשיות בטיבט, ולאורך כל הדרכים הללו בנפאל ובלדאק שבצפון הודו, ניתן למצוא "קירות מאני": ערמות אבנים מסודרות היטב, שהמנטרה "אום מאני פדמה הום" חרוטה עליהם בעבודת סיתות מדויקת. (ראה תמונת Mani Walls). לעתים ניתן למצוא על קירות אלו גם מנטרות, או תפילות אחרות, אשר התאימו יותר לרוחו או למצבו של מי שהכין אותם, או מי שהזמין את העבודה.
קירות המאני באמצע הדרך ההררית, כמו גם בלבם של הישובים הטיבטיים, מעניקה למתרגל הזדמנות לצבור מעשים טובים. הוא עוצר מהליכתו, מקיף את קיר המאני לפחות פעם אחת, תוך שהוא משנן את המנטרה, ומנסה לייחד גם את מחשבתו לזולת ולטיפוח החמלה. צבירת המעשים הטובים הנה חלק מתפיסת הקרמה, העומדת בבסיס השקפת העולם הבודהיסטית. על פי תפיסת הקרמה, כל חוויותינו הנן תוצאה ישירה ועקיפה של מעשינו הקודמים. כל מעשה שעושה האדם, בגופו, בדיבורו ואף במחשבתו, מותיר חותם מסוים על תודעתו. חותם זה יבשיל בבוא היום ויביא על האדם חוויה בעלת אופי דומה למעשה שהותיר את החותם. אם עושה האדם מעשה שמסייע לזולת, שמוביל לאושר ולהתקדמות, החוויה תהיה נעימה. אם הוא עושה מעשה פוגע והרסני, תהיה החוויה פוגעת ולא נעימה בהתאם. על פי תפיסת הבודהיזם אין בתוך מערכת זו שופט כלשהו המחליט מי יקבל עונש ומי שכר, אלא הדברים מתנהלים כחוק טבע. בדיוק כפי שזרע של עץ מנגו יכול להוציא עץ מנגו, ולא עץ נים שעליו מרים, כך זרע של מעשה טוב תהיה לו תוצאה נעימה, ולא להפך. 
הבורות, זו הגורמת לאדם לראות את עצמו חשוב יותר מזולתו, מובילה אותו גם לעשות מעשים פוגעים באופן תכוף. כדי לאזן מעט את התמונה, ולאפשר לאדם סיכוי להתפתחות רוחנית, מאמין מתרגל הבודהיזם כי עליו להקדיש באופן מודע חלק מזמנו לעשיית מעשים חיוביים. מעשים אלו כוללים סיוע לאנשים אחרים, לבני משפחה, שכנים וזרים. כאשר אין אפשרות לעשות מעשים שמסייעים באופן ישיר לזולת, כמו בזמן מסע רגלי ארוך, מוצא המתרגל דרכים לעשות מעשים חיוביים, כמו להקיף את אבני המאני, להקיף מבני קודש אחרים, כמו הסטופות, וכמובן לשנן כל הזמן את המנטרה, ולגלגל בידו את גלגל התפילה.
הסטופה (ראה תמונה ....)הנה למעשה מבנה קבורה. בתוכה נטמן אפרו של אדם חשוב, ויחד איתו נטמנים ספרי קודש וחפצים קדושים שונים. בארצות הבודהיסטיות כגון נפאל וטיבט הפך השימוש בסטופות רחב מאד, ולמעשה חלק גדול מהן אינו משמש מבנה קבורה כלל, אלא מבנה דתי שמסמל את הדבקות של בעל האדמה בתורת הבודהה. כך נהוג לבנות סטופה במקום הראשון ממנו ניתן לראות את הישוב, בשער הישוב, בחצר המנזר או המקדש וכו'. בכל סטופה טומנים עד היום תשמישי קדושה שונים. לסטופות צורות ומבנים מגוונים. ישנן סטופות עגולות, וישנן מרובעות. ישנן כאלו המכילות שלושה עשר מדרגות, כמספר השלבים בדרך להארה, ואחרות שמסתיימות בקצה העליון בירח ושמש, המקרינים קרני חכמה וחמלה לכל עבר. כל חלק מן הסטופה עמוס וטעון משמעויות סימליות. הסטופה משמשת כלי לצבירת מעשים טובים עבור מי שבונה אותה, מי שמממן אותה, ועבור כל מי שעובר על ידה ומקיף אותה. מוכר בהקשר זה הסיפור על האדם שביקש להיות נזיר בתקופת הבודהה. בדקו תלמידיו של הבודהה את עברו של האיש ולא מצאו כל מעשה טוב שיכול לשמש לו כבסיס ללקיחת נדרי הנזיר. כשבדק הבודהה בעצמו, מצא כי מספר תקופות חיים לאחור, היה נולד האיש בתור זבוב, וככזה הוא נח על פיסת זבל שנסחפה בזרם מים מסביב לסטופה כלשהי. מעשה זה לבדו הספיק כדי לכונן בסיס של פוטנציאל חיובי עבור אותו איש כדי שיהפוך לנזיר. כזו היא עצמתה של הסטופה.
כלי נוסף לנצל את הזמן לצבירת מעשים טובים הנו גלגל התפילה. קיימים סוגים רבים של גלגלי תפילה. ישנו גלגל תפילה קטן, שניתן להחזיקו ביד, ולסובבו ללא הרף על ידי תנועה קטנה של כף היד. בטיבט ובאזורים הבודהיסטיים בנפאל וצפון הודו ניתן לראות קשישים רבים האוחזים בידם גלגל תפילה כזה. גלגל תפילה אחר הנו גלגל גדול, בגודל של חבית או יותר מכך, המוצב על אם הדרך. הולכי רגל החולפים לידו יעצרו ויסובבו אותו מספר סיבובים. על פי רוב יהיה קבוע פעמון בצדו שילווה את סיבובי הגלגל בצלצולו.
מהו גלגל תפילה? הרי כשמו כן הוא, גלגל שחללו הפנימי מלא בתפילות שונות, או בעותקים רבים מאד של המנטרה "אום מאני פדמה הום" וגם צידו החיצוני רקוע באותיות המנטרה או התפילה. הנעת הגלגל מהווה תפילה שבגוף, צירוף הגוף עצמו למלאכת התפילה שבפה ובלב. מעבר לכך, הבודהיזם מייחס משמעות סימלית למושג הנעת הגלגל. דרשתו הראשונה של הבודהה לאחר שהגיע להארה נקראת "הנעת גלגל הדהרמה" שכן באמצעותה הניע הבודהה את גלגלי מרכבת החכמה והחמלה והוציאה לדרך.
בכניסה למקדשים ומנזרים, ולעתים גם בפאתי העיר, נהוג לשים שורה ארוכה של גלגלי תפילה קטנים, מקובעים בקיר. (ראה תמונה "גלגלי תפילה קטנים") הנכנס למקום מסובב בידו הימנית תוך אמירת המנטרה וריכוז מחשבתו במקום אליו הוא נכנס. ניתן למצוא גלגלי תפילה כאלו גם בשבילים המקיפים מקומות קדושים. מנהג ידוע בטיבט הוא להקיף את המקומות הקדושים בהליכה איטית ברגל, ותוך כדי הליכה מניע המתרגל את הגלגלים המקובעים לצד הדרך.
במקומות אחרים נמצא פטנט להנעה תמידית של גלגל התפילה, על ידי הקמתו מעל זרם מים, כך שהמים מניעים את המנגנון שנקבע בתחתית הגלגל וגורמים לסיבובו התמידי. (ראה תמונה rotatingbell) קול צלצול הפעמון הבוקע מהבקתות הקטנות בהן ממוקמים גלגלי תפילה כגון זה מלווה את ההולכים במקומות רבים בנפאל וטיבט. על פי האמונה הרווחת, זרם המים אינו רק מסובב את הגלגל, ובכך מניע את התפילה, אלא גם נושא עמו את התפילה למקומות רחוקים.
דרך אחרת להפיץ את התפילה לשלום ולחמלה ביקום כולו, הנה תליית דגלי תפילה. (ראה תמונה דגלי תפילה 2) הדגלים הנם פיסות בד צבעוניות, בחמשה צבעים: לבן, כחול, צהוב, ירוק ואדום. הן תלויות זו בצד זו, בשורות ארוכות ובסדר קבוע בין הצבעים. על כל פיסת בד הדפש דומה, הנישא בעזרת הרוח לכל קצוות תבל, ובעיקר השמיימה כמנחה לבודהות השונים. ישנן הדפסות שונות, אך הנפוצה ביותר היא זו שבמרכזה דמותו של סוס הרוח, הנושא את שלושת היהלומים של הבודהיזם (הבודהה, תורתו וקהילת המתרגלים). מסביב מודפסות דמויותיהן של ארבעת החיות המקודשות: הנשר גארודה, דרקון, נמר ואריה שלג, אלו מציינים בהתאמה חכמה, עצמה, בטחון והנאה נטולת חשש. בין הדמויות שבהדפס ניתן למצוא מנטרות שונות ודברי תפילה. קיים סוג נוסף של דגלי תפילה, מוארכים וגדולים יותר (ראה תמונה דגלי תפילה) הנתלים בודדים על מוט עץ גבוה בחצר המקדש, או בחצר של בית פרטי אשר יש בספרייתו את הסט השלם של כתבי הקודש הבודהיסטיים.
דגלי התפילה מודפסים בעזרת תבניות עץ עליהן נחרטת הדוגמא, ומהן היא מועתקת אל הדגלים. עד לפני זמן לא רב הודפסו בצורה דומה כל ספרי הקודש הטיבטיים. דגלי התפילה נתלים כביטוי למעשה של אמונה ומסירות, ומביאים למכינים אותם ולתולים אותם ברכה. ניתן למצוא אותם כמעט בכל חצר בית או על כל גג באזורים הבודהיסטיים, אך גם באזורים מקודשים, על פסגות הרים, במעברי הרים גבוהים, גשרים ונקודות חשובות אחרות. בכל ראש שנה טיבטי נהוג להחליף את הדגלים הישנים בחדשים.


מסגרת: בודהיזם טיבטי בעולם

הטרגדיה של העם הטיבטי הנתון לכיבוש ודיכוי תרבותי ודתי בארץ מולדתו הפכה למנוף להפצת רעיונות הבודהיזם הטיבטי ברחבי העולם. בחמישים השנה האחרונות הגיעו מורים טיבטים רבים לאזורים שונים בעולם והחלו ללמד שם. הדלאי לאמה, המנהיג הבלתי מעורער של הטיבטים הפך לדמות ידועה ואהובה בעולם כולו, ונביאה המודרני של דרך "אי האלימות". ב 1988 הוא אף זכה בפרס נובל לשלום על הטפתו לפתרון בעיית טיבט בדרכי שלום. אלפי מטיילים מכל רחבי העולם פגשו את המורים הטיבטיים שהתיישבו בצפון הודו, בנפאל ובמקומות אחרים. רבים התאהבו בדרך שופעת החמלה ובתובנותיה החדות. לאחר שחזרו אותם מטיילים לארצם הם הזמינו את אותם מורים לבוא ולהתיישב בארצות המערב. כך נפתחו לאורך השנים מאות מרכזי לימוד ותרגול של בודהיזם טיבטי בעולם הערבי. יש המעריכים את מספר המתרגלים בארצות הברית לבד בקרוב למליון איש.

בודהיזם טיבטי בישראל

אלפי ישראלים פוגשים מדי שנה את הבודהיזם הטיבטי  במסגרת טיוליהם בנפאל, טיבט וצפון הודו. רובם פוגשים במקדשים ובמנזרים בתור אתרי תיירות בלבד, אולם רבים מאד מצטרפים לקורסים המפורסמים במנזר קופאן בקטמנדו, או טושיטה בדרמסאלה. קורסים אלו נותנים אפשרות להתנסות ראשונית בתרגול ובתיאוריה של דרך הבודהיזם הטיבטי. מספר חברים שלמדו כך בצפון הודו ובנפאל הזמינו לישראל ב 1996 את המנזירה ממוצא אמריקאי טובטן צ'ודרון, אשר העבירה כאן במשך שנתים ארבעה קורסים. אנשים רבים שמחו להצטרף לקורסים, והפעילות גדלה במהירות. בשנת 2003 הוקמה עמותת "ידידי הדהרמה" המנהלת את הפעילות בנושא בודהיזם טיבטי בישראל. העמותה מזמינה כמעט מדי חודש מורים שונים מחו"ל, המעבירים קורסים באספקטים שונים של הדרך הבודהיסטית. ביון היתר נערכים קורסים בנושאי מדיטציה, תיאוריה, לוגיקה, תרגולים שונים וכו'. הקורסים כולם נערכים ללא תשלום, על פי עקרון הנדיבות המנחה את הבודהיזם מימיו של הבודהה. ההשתתפות בקורסים אינה כרוכה במחוייבות דתית כלשהי, וגם אנשים דתיים מוצאים דרך ללמוד ולקחת מרעיונות הבודהיזם הטיבטי דברים למסלול הרוחני האישי שלהם.
אתר עמותת ידידי הדהרמה הנו www.dharma-friends.org.il
במקביל פועלת בישראל עמותת יטי"ב שמטרתה לתמוך בעם הטיבטי ובמטרותיו. העמותה מארגנת פעילות של סיוע לפליטים, סיוע לממשלה הטיבטית בנושא שימור המורשת והתרבות ותמיכה במאבק הטיבטי בדעת הקהל. אתר עמותת יטי"ב הנו www.tibet.org.il בין היתר הייתה עמותת יטי"ב אחראית להזמנתו לישראל של הדלאי לאמה, ועומדת מאחורי הזמנת קבוצות מתלמדים טיבטיים לישראל להתנסות בנושאי חקלאות.

2 comments:

  1. יש שגיאה קטנה במשפט הבא:

    'הדלאי לאמה, המנהיג הבלתי מעורער שם הטיבטים הפך לדמות ידועה ואהובה בעולם כולו, ונביאה המודרני של דרך "אי האלימות".'

    "שם" צריך להיות "של".

    השבמחק