האוטובוס עם הקבוצה אסף אותי משדה התעופה. הם עצמם הגיעו להודו כבר יום או יומיים קודם, להוטים לצאת כבר ולהכיר את המחוזות האחרים. חלק מהמשתתפים הכרתי מצוין, מכיוון שחלקנו שנה שלמה של מסע אבל במסגרת המרחב המופלא של "אדמה טובה". אחרים הצטרפו ברגע האחרון, וכמעט או בכלל לא הכרתי. כשעליתי על האוטובוס, הבנתי שהמסע כבר החל, וכולם שקועים עמוק בתוכו. על כל ספסל ישבו שני הורים, רכונים וקשובים להורים אחרים, כולם בשיחות עמוקות ועירות. עם מאמץ קטן בלבד אפשר היה לראות את הילדים שלהם (גדולים ועצמאיים ככל שהם, הם עדיין ילדים, וגם יישארו כאלה לעד) יושבים ביניהם, קצת כואבים, קצת מסתלבטים על ההורים, ובין לבין מנמנמים ומותשים מהאינטנסיביות של פטפטת השכול. מאותו רגע ובמשך 11 יום לא פסק שיח האבל לרגע, יום וליל, בנסיעות, בחדרים, במקדשים, בים ובבריכת הפילים, תוך כדי ארוחה, ונדמה שגם תוך כדי שינה טרופה. בנסיעות שאני מארגן בדרך כלל להודו, עבור אלו החולקים עימי את דרך המדיטציה וההתבוננות, אנחנו מקפידים על פרקי שתיקה משמעותיים במהלך הימים, כדי לאפשר לדברים לחלחל ולהיות מופנמים. כאן הצורך היה אחר לגמרי - לנצל את המרחב המשותף של ההכלה, ההקשבה, העיניים הטובות והלבבות הפתוחים, על רקע המראות, הריחות והטעמים של אמא הודו, כדי להציע ולקבל הבנה, חמלה, הקשבה והזדהות מהשותפים האחרים למסענו. את החלק של השתיקה לקחו על עצמם הילדים. הם שתקו ולא השמיעו קול, למעט הקולות שהשמיעו בליבם ובראשם של הוריהם. אבל הם ביטאו עצמם בשלל דרכים יצירתיות - כפרפרים שבאו לבקר, עננים, סמלים, רמזים, פיסת עלה צהובה המרחפת מעל ראש ההורים, ופרסומת של סבן אפ עם פרזנטור שנראה שתי טיפות כמו רון. וכולנו היינו קשובים לשתיקתם של הילדים, ולחכמתם המתבטאת בכל כך הרבה דרכים.
סטיבן ג'נקינסון אומר שלא ניתן לאהוב משהו (או מישהו) באמת עד שלא אוהבים גם את סופו. הסוף הוא חלק מהחבילה. כל מי שנפגוש, כל מי שנפתח אליה או אליו את ליבנו, נצטרך גם להיפרד ממנו. לאהוב את סופו לא אומר חלילה שאנחנו אוהבים, או שמחים על הסוף, בטח לא על סוף כל כך מוקדם ואכזרי. זה רק אומר שאנחנו בוחרים להכיר תודה שפגשנו את האדם האהוב הזה, גם אם זו היתה פגישה קצרה בהרבה ממה שקיווינו לה. בוחרים להישאר באהבה. מנשה אמר לנו באחד הימים הראשונים, בעודנו יושבים סביב שולחן האוכל במרפסת ביתה של אפרת באורוויל, שאין סיבה אחרת להמשיך לחיות חוץ מאשר למען האהבה, וכדי להרבות טוב בעולם. למרות שאני חושד במנשה שהוא תמיד ידע זאת, את המסר הזה, שהקים אותו מהמיטה אחרי כשנה, הוא קיבל ישירות מבנותיו כשהיה מוכן לעצור רגע ולהקשיב. ונדמה שהמסר הזה היה המנוע שחיבר וקירב את כל משתתפי המסע הזה, אלו שבאו עם גופם, ואלו שבאו בלעדיו. בכל מקום שאליו הגענו, או אפילו רק עצרנו בו לרגע, הצליחה החבורה המופלאה הזו להותיר חותם של אהבה, של פתיחות, של לחלוחית בקצה העין מטובלת בחיוך ביישני ועמוק ועטופה בחיבוק גדול ומקרב. כמו המעדנים הדרום הודיים המשלבים מגוון טעמים חדים ומובחנים בביס קטן אחד, כך היתה החוויה המתגלגלת שלנו: מגוון עז של טעמים, ריחות ומראות, בפנים, ובחוץ. וכמו שההודים לא חושבים שיש צורך להפריד בין החריף למר למתוק, כך אף אחד מאיתנו לא חשב שצריך להחליט אם אנחנו עכשיו עצובים או שמחים, כאובים או סקרנים, מתבודדים או מחוברים. הכל מהכל בכל רגע ובכל מצב. וזו היתה טעימה של חופש עצום, שהותיר חותם לא רק בכל משתתפי המסע, אלא, כאמור, בכל מי שפגש אותנו.
המסע הזה תוכנן במקור עבור תלמידי המדיטציה. במרכזו עמדה העיירה הקטנה (במונחים הודיים), הצפופה, רועשת, מלוכלכת וסואנת שנקראת בשם הקליט: "טירוונמאלי Thiruvanamllai". היא שוכנת בצד המזרחי של דרום הודו, לא רחוק (שוב, במונחים הודיים) מהעיר צ'נאי. ייחודה איננו ביופיה, לא בתושביה או בתרבותה, אלא בכך שהיא שוכנת למרגלות ההר המקודש "ארונצ'אלה" הנחשב בעצמו להתגלמות של האל שיווה. אבל לא באנו לשם כדי לסגוד לשיווה (אם כי לא פספסנו את ההזדמנות לעשות זאת כמובן), אלא בעקבותיו של המורה הענק שהותיר חותם נצחי על אופי הלימוד המודרני של תורות המזרח המוקדמות, רמאנה מהרישי. בדרכנו לטירו (כך בפי חברים…) סיפרתי להורים את סיפורו של מהרישי, שנגע מיד בליבם. בגיל 16 ישב הילד רמאנה לבדו בדירת דודו אי שם בעיירה קטנה בדרום הודו. לפתע הוא חווה חוויה מוחשית וקיצונית של מוות. בימינו אולי היו קוראים לזה "פסיכוזה". הוא הרגיש שהוא עומד למות, והבין שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לעצור זאת. במקום להיאבק, הוא התמסר והתבונו בסקרנות בתהליך הבלתי נמנע של סוף חייו. ואז עלתה בו תובנה עמוקה ומוחשית כמו הכסא שאתם יושבים עליו עכשיו: שהוא עומד למות, הגוף הזה יסיים את תפקידו, אבל משהו ממנו ימשיך הלאה. זו לא היתה מחשבה, הנחה או אמונה, זו היתה ידיעה מוצקה וברורה. זמן מה אחר כך התפוגגה החוויה, והנער חזר להתמקם בגופו, שמסתבר שלא סיים עדיין את תפקידו. אבל הוא לא יכול היה לחזור ולמלא באותה דבקות ורצינות את התפקיד של הנער רמאנה, כי הוא כבר ידע וראה שזה לא מה ומי שהוא. הוא לא הצליח להשתלב מחדש בבית הספר, או במילוי חובותיו כנער במשפחה קשת יום, וספג הרבה ביקורת מדודיו, ובעיקר מאחיו הגדול שנשא בנטל קיומו בהעדר הוריהם. בימינו ייתכן שבשלב זה היתה משפחתו מערבת פסיכיאטר, שהיה מאשפז את הנער, או תומך בו בעזרת כדורים שהיו עוזרים לו לשכוח את החוויה המטלטלת, ולחזור להיות אחד מהשורה. במקום זאת, נטש הנער רמאנה את ביתו, ונדד אל טירוונמלאי, שם התבודד במשך שנים, ישב לו בשקט ללא תנועה, שתק, וחווה, לדבריו, התעלות גדולה למרות שגופו כמעט קרס מחוסר טיפול. כשיצא מתקופת השתיקה וההתבודדות הזו כבר נחשב למורה ודוגמא בקרב חסידים רבים שהתקבצו סביבו, ובעשרות השנים הבאות לימד והוביל אלפי אנשים מכל רחבי העולם בשבילי הדרך הרוחנית של מסורת הודנטה ההודית.
ארבעה ימים היינו בטירו. לקחנו את המלון הטוב ביותר בעיירה. חדרים יפים עטופים בסביבה שקטה יחסית, חדר אוכל ואפילו אולם קטן להתכנסות על הגג. אבל הודו כמו בהודו, לחדרים במלון החדש יחסית כבר היה ריח של שתן, השירותים לא תמיד עבדו, והעובדים לא הבינו למה אנחנו מתעקשים שהמים במקלחת יצאו מלמעלה, ולא מהברז התחתון ישר לדלי. התנאים האלו, יחד עם הלכלוך בחוץ, העומס, הרעש והחספוס, היו חלק ממה שקילף מאיתנו עוד ועוד שכבות. לא נותר שום מקום להתחבא בו. השילוב בין עצמתו של ההר, והסיפור של מהרישי, יחד עם חסד חכמתו ואהבתו שמרחפים במקום, עם טוב ליבם של המקומיים שפגשנו שם, ושל הישראלים שנקרו בדרכנו, בתוך בלילת הכאוס ההודי לא הותירו אף אחד מאיתנו אדיש. חלקנו התחברנו אל השירה המקודשת באשראם, או אל התפילות. אחרים אל השקט שמציע האשראם. אחרים נשארו במלון, או עברו ממנו אל מסעדת הגג שהציעה מפלט קצר מועד מהטעמים הבוערים של האוכל ההודי למשהו רך ועגול יותר, אבל אף אחד לא חמק משיווה, שתפקידו במסורת ההודית להרוס, כדי לאפשר לקיום להמשיך להתגלגל. בין לבין טבלנו את הגוף במי האגם, ואת הרוח במנגינות חודרות שיריון שזימרה לנו סנגיטה, זמרת צ'ליאנית ששרה שירה הודית מקודשת, יחד עם חבורה גדולה של נגנים וזמרים, והצליחה להרים אותנו לריקודים אקסטטיים שהפתיעו אותה, ואותנו.
אחד הדברים שמאפיינים את מסע האבל הוא החיפוש אחר עוגנים של אמונה. לכל אחד המסע שלו, בהקשר הזה. חלק מוצאים את עוגני האמונה שלהם במסגרת הדת, חלק במסגרות אחרות. אבל כשנפער חור כל כך גדול בלב שלך, והמציאות היומיומית הרגילה מתפוררת ומחווירה לנוכח גודל החוסר, קשה להמשיך לחיות כשכל מה שמעסיק אותך אלו סוגיות היומיום הרגילות - עבודה, כסף, תענוגות, מערכות יחסים וכן הלאה. הנסיעה להודו הפגישה אותנו עם מגוון אמונות ועם עומק של מסורות רוחניות ודתיות שנוגעות בכל אחד. פסלים, אלילות ואלילים, ציורים, טקסים, מנחות, כהנים - לאן שלא תביט, איזשהו היבט של דרך הרוח תתבונן בך חזרה. ובתוך כל המסע המופלא הזה בארץ האלילים הבלתי נגמרים, מצאנו עצמנו עומדים פתאום בבית כנסת. בית הכנסת העתיק בקוצ'ין, ואחרי ששמענו הסבר מלומד על האריחים הסיניים, וצלחות הנחושת שנתן המלך לרב הקהילה, נאספנו, ילדים, הוריהם, ואנחנו, ההורים המלווים, במעגל קרוב וצמוד ואמרנו תפילה בשפה קדומה אחרת. לא סנסקריט, אלא ארמית. אמהות ואבות אמרו קדיש, והוסיפו משפט או שניים של הקדשה לביתם או בנם. כולנו נשאנו תפילה, ואיש מעשרות האנשים (רובם המוחלט תיירים שאינם יהודים ככל הנראה) לא נותר אדיש. אם נאמר על תקיעת השופר שהיא פותחת שערי שמיים, אין ספק שהתפילה המשותפת הזו פערה חלל ענק בשערי השמיים, ואיפשרה לנו להרגיש את הנוכחות חוצת העולמות של הלב, כאן למטה, שם למעלה, ובכל מקום באמצע. לאהבה ולגעגוע שחשנו שם, אין גבולות, אין צבע או ריח, ואין סוף. כל הנוכחים יצאו טבולים בניחוח האהבה הכאובה הזו.
בשבילי המסע הזה היה אימון מתמשך באי ידיעה, באמון ובהקשבה. כמה ימים לפני שיצאנו שאלה אותי אחת המלוות מה התכנית שלי למסע. חשבתי שהיא שואלת על תכנית הנסיעה, איפה ישנים כל יום, אבל היא שאלה לגבי הדברים החשובים יותר - מה אני מתכנן לעשות עם ההורים מדי יום? מה התהליך שאני חושב שנעבור? מה הכלים שאני מתכוון להביא לתוך המסע? תשובתי היתה משיכת כתפיים עם נענוע ראש הודי. אין לי שמץ של מושג, אמרתי לה. ובאמת שלא ידעתי, ולא יכולתי לדעת, למה לצפות. מה שידעתי זה שאני יוצא עם חבורה אמיצה מאין כמוה של הורים. מחויבים לאמת שלהם, מחוייבים לחיים, פתוחים, מתמסרים, חוקרים, חשופים, רגישים ועדינים. סמכתי עליהם לגמרי שיגלו מה המסע שהם צריכים לעבור, וסמכתי עלינו שנוכל לאפשר להם לעבור אותו, ולתמוך בהם היכן שיהיה צריך. חשוב לי לציין שכל זה לא היה אפשרי אפילו בצחוק ללא הצוות, או ההורים המלווים כמו שקראתי להם למעלה. יפתח, שיחד עם עינת הקים את המרחב ומחזיק אותו, לירון שגם היא שותפה מהרגע הראשון לניהול המרחב, שרי שהנחתה יחד איתי את קבוצת ההורים במשך שנה וקרן שעזרה לנו להתארגן לקראת הנסיעה, ברגישות וסבלנו אין קץ. אליהם הצטרפה עדי, הצלמת, שברגישות רבה העמידה את עצמה ואת המצלמה למען ההורים, והפכה להיות חלק בלתי נפרד מהמסע, ומהצוות. האמון של הצוות המופלא הזה בי, ובעיקר בהורים, הרגישות, ההקשבה והנדיבות איפשרו לנו להתנהל באי ידיעה כמעט מוחלטת, לפעמים מפחידה, להחליט בכל רגע נתון מה נכון שיקרה עכשיו (במגבלות הידועות של לוח הזמנים), לשנות שוב ושוב, ובעיקר לייצר תחושת ביטחון במסע משותף שנברא מרגע לרגע, ולא של תבנית מוכרת שמנסים לאלץ אותנו לעבור דרכה. האיכות הפתוחה והקשובה הזו היא מתנה מופלאה ומרגשת בעיני, ויש לה כוח מרפא נדיר.
"תראו, זו גניה! היא רוקדת!" יצאתי עם כמה מהחבר'ה לשיט בסירה קטנה בתעלות המים של קרלה. שאר החבר'ה נשארו בסירה גדולה הרבה יותר, בה התארחנו ביום האחרון של המסע שלנו. כשסיימנו את השיט בתעלות הקטנות וניסינו למצוא את הסירה הגדולה, גילינו שיש כמה עשרות סירות כאלו בתעלות, והאיש המקסים שהשיט אותנו ניסה לאתר את הסירה הגדולה שלנו. ולפתע מצאנו עצמנו מול הסירה, כשביטים של מוזיקת מסיבות רועמת עולים ממנה, ועל הסיפון שלה רוקדים, יותר נכון כמעט משתוללים, כל מי שהשארנו על הסירה. זה היה מחזה מצמרר כמעט. בימים שעברו חלקנו כל כך הרבה רגעים של כאב מפלח, והיה נדמה שחלק מאיתנו כבר לא יכולים לשאת יותר את האינטנסיביות של הכאב המשותף, והנה כל ההורים האלו רוקדים על סיפון האניה, כמו שהילדים שלהם רקדו באותו בקר נורא, מכל הלב, מלאים באהבה, קוראים בקול את שמות הילדים, מביטים אחד אל השניה בעיניים נוצצות מדמעות. "המסע הצליח" לחש לי תוך כדי המוסיקה דודי… משכתי בכתפי. לא יודע מה זו הצלחה. מסע האבל הוא אינסופי, ולא כבשנו שום יעד, ולא השגנו שום מטרה. אבל רגעי הריקוד, הצחוק והשחוק, החיבור העמוק על רקע היופי המהמם והידיעה שעוד רגע נפרדים איפשרו לכולנו לנוח רגע בחיק האהבה המשותפת והמסע המופלא שהתקרב אל קיצו.
בבודהיזם נהוג לדבר על איכות שנקראת "השתוות הרוח" (בסנסקריט: "אופקשה"). יש הטועים לחשוב שהכוונה היא לאיזה הלך רוח שמקבל בצורה דומה את הטוב ואת הרע. משהו שמשטח את החיים לקו מאוזן ומאופק. אבל בעיני האיכות החשובה והמרכזית הזו מזמינה בדיוק את ההיפך: את האפשרות לחוות כל רגש עד סופו. לצלול אל מעמקי הכאב, שלפעמים נדמה שהוא בור בלי תחתית, ואז, כשהנסיבות משתנות מעט, להרשות לעצמנו לחוות גם שמחה, חיבור ואהבה, וחוזר חלילה. במהלך שנים עשר היום עם חבורת הילדים וההורים הזו טעמנו את טעמה של השתוות הרוח - מרחב נדיר של אומץ לחיות את כל מנעד הרגשות האנושיים, בצורה הכי עזה וחדה שזכיתי אולי לחוות בחיי.
זה היה מסע של פעם בחיים, סיכמנו רגע לפני פרידה. נפעמים, נרגשים, מכירי תודה וסקרנים לגלות את המשך המסע האישי והמשותף נפרדנו לדרכינו השונות.
