יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

הכרות עם מבנה ותפקוד התודעה (לוריג) - גן דאמצ'ו לה

שיחת פתיחה, יום רביעי בערב


תובל, 10 – 7 בפברואר 2007
גן דאמצ'ו לה מלמד. הנזיר פונצוק מתרגם לעברית.

[הערת הרושם: הסיכום להלן אינו סיכום מלא ומדויק של הדברים, ועל אף המאמצים הוא קרוב לודאי משובץ בטעויות ואי הבנות שלי. אנא התייחסו אליו בהתאם. מומלץ מאד לקרוא אותו בצמוד להקלטות הקורס, אותן ניתן לרכוש דרך אתר ידידי הדהרמה. מי שרוצה להעיר ולהאיר שגיאות דפוס, או שגיאות מהותיות (לדעתו) מוזמן  להגיב למטה. בעז.]

מדוע חשוב ללמוד על התודעה?

בארבעת הימים הקרובים נעבור על הנושא שנקרא מודעות וידיעה, או יודע, לוריג. הנושא הזה שנקרא מודעות והיודע הוא נושא בסיסי מאד לפילוסופיה הבודהיסטית. הוא מכסה את כל סוגי התודעות עליהן מדובר בפילוסופיה הבודהיסטית, וכל מי שרוצה להתעמק בהבנה של הפילוסופיה הבודהיסטית חייב להתעמק בו, ולכן גם אנחנו נתחיל עם הנושא הזה.
כאשר מדובר בפילוסופיה הבודהיסטית על כל התופעות הקיימות נאמר כי כל התופעות תלויות בתודעה. אין תופעה שאינה תלויה בתודעה. לכן חשוב מאד להבין את הנושא של הצגת התודעה, כדי להבין את הבסיס לכל הפילוסופיה הבודהיסטית. כאשר מדברים על כל התופעות הקיימות הן נחלקות לשתיים; התופעות הכלולות בתוך מעגל הקיום, ואלו הכלולות בנירוואנה. כל אחת מהן נחלקת לשתיים: לגורם ולתוצאה. אלו שבתוך מעגל הקיום נחלקות לגורם של מעגל הקיום ולתוצאה שלו, ואלו שכלולות בנירוואנה נחלקות לגורם לנירוואנה ולתוצאה, שהיא הנירוואנה עצמה.
מהו מעגל הקיום? כאשר אנחנו מדברים על מעגל הקיום אנחנו מדברים על רצף של לידות, אחת אחרי השנייה. הרצף הזה נקרא מעגל הקיום.
באופן כזה הלידה חוזרת שוב ושוב, והמחזוריות הזו נקראת מעגל הקיום. ברגע המוות אנחנו לא מפסיקים להתקיים אלא פשוט עוברים מלידה אחת ללידה אחרת. לו היינו מפסיקים לגמרי להתקיים ברגע המוות, כמו להבת מנורת השמן שכובה לחלוטין ברגע האחרון של המנורה, לא הייתה שום תועלת לתרגול הדהרמה שלנו, והיינו יכולים לבלות את חיינו בפעילות ככל העולה בדעתנו. אבל מכיוון שאיננו מפסיקים להתקיים ברגע המוות, ואנחנו ממשיכים להתגלגל מלידה ללידה, אנחנו חייבים לשקול תרגול רוחני כדי להתכונן ללידה הבאה.
הלידה הבאה, או הגלגול הבא, הוא משהו שמנקודת המבט של המסורת הרוחנית הבודהיסטית אנחנו חייבים לקבל אותו. לא ניתן לתרגל את המסורת הרוחנית הבודהיסטית מבלי להאמין בהמשך הקיום בגלגול הבא. גלגול התודעה מחיים לחיים הוא דבר שניתן להוכיחו באמצעות היגיון. זה לא משהו שמנותק מההיגיון. כמו כן יש גם אנשים שיכולים לזכור את החיים הקודמים שלהם, ואפשר למצוא בימינו לא מעט אנשים כאלו. השאלה האם באמת יש חיים קודמים וחיים עתידיים, היא משהו שעלינו לחקור אותו באמצעות ההיגיון, אנחנו לא צריכים להסתמך על אמונה.
ברגע המוות מה שממשיך לחיים הבאים זה לא הגוף שלנו, אלא התודעה המנטאלית שלנו. לכן יש חשיבות גדולה להבין את טבע התודעה. זו הסיבה שאנחנו מתחילים ללמוד את הנושא הזה של מודעות ויודע.
מודעות, יודע והכרה הן שלוש תופעות שמוכלות הדדית, או בעלות משמעות אחת. מכיוון שאנחנו רואים שזו התודעה העוברת מחיים לחיים, על בסיס זה אנחנו אומרים: "אני עובר מתקופת חיים אחת לתקופת החיים הבאה" ומדוע זה? מכיוון שהתודעה היא בסיס התיוג שבהסתמך עליו אנחנו אומרים אני. כפי שכאשר יש לנו כאב ביד אנחנו אומרים "כואב לי" משום שהיד, או הגוף מהווה במקרה זה בסיס לכינוי "אני". כך בזמן המוות התודעה המנטאלית, העוברת מחיים לחיים, היא הבסיס לאמירה שלנו ש"אני" עובר מחיים לחיים.

מה עובר מחיים לחיים?

התופעות כולן נחלקות לשתיים, תופעות קבועות ותופעות ארעיות, או מה שאנחנו קוראים לו "דבר", נחלקים לשלושה דברים: חומר (form ), תודעה (consciousness) וחומרים מרוכבים לא משויכים, שאינם משויכים לא לחומר ולא לתודעה. מה שעובר מחיים לחיים זה אינו חומר. הסיווג השלישי של חומרים מרוכבים לא משויכים הם דברים מתויגים בלבד, שאין להם קיום אמיתי, לכן מתוך השלושה הדבר היחיד שיכול לעבור זה הסיווג של תודעה. התודעה היא זו שעוברת מתקופת חיים אחת לבאה. אנחנו נראה שכל התופעות הארעיות האלו חולפות מרגע לרגע. יש להן רצף שאינו פוסק לעולם. לו הייתה אפשרות כזו, שמשהו יפסיק לחלוטין להתקיים, היינו יכולים לטעון שגם התודעה מפסיקה להתקיים ברגע המוות, אבל זה אינו המצב, התופעות האלו לעולם אינן מפסיקות לחלוטין להתקיים, ולכן גם התודעה אינה חדלה מלהתקיים ברגע המוות, אלא ממשיכה באופן כלשהו לחיים הבאים.
כאשר אנחנו אומרים, למשל, שאני עובר מאתמול להיום, או מהיום למחר, לא מדובר על מעבר ממקום אחד לשני, או הליכה לאנשהו, אלא המשכיות ברצף. רגע אחד מפסיק והרגע הבא נולד. רצף של התפוגגות ולידה. הרצף הזה של התפוגגות ולידה הוא זה שעובר מהיום למחר. אנחנו יכולים לומר שרצף הגוף שלנו, או רצף התודעה שלנו עובר מהיום למחר. באותו אופן אפשר לומר שהרצף הזה, של התפוגגות ולידה, ימשיך מהחיים האלו לחיים הבאים. הרצף הזה, הוא זה שעובר מנקודת זמן אחת לשנייה.
מכיוון שמה שעובר מחיים לחיים הבאים הוא התודעה, ומכיוון שהתודעה, המודעות והיודע המשמעות שלהן זהה והן מוכלות הדדית, (דהיינו אם זה אחד זה בהכרח השני), לכן מכיוון שאנו אומרים שהתודעה עוברת מחיים לחיים, גם היודע והמודעות עוברים מחיים לחיים. בדיוק מסיבה זו הבנת הטבע של התודעה, ושל היודע, הוא משהו שחשוב מאד להבינו. אני מנסה עכשיו להסביר לכם את הנושא הזה של מעבר מחיים לחיים כדי שתבינו מדוע חשוב שנלמד את הנושא הזה של מודעות ויודע.

קרמה ורגשות עוכרים

המעבר הזה, הרצף של הלידה וההתפוררות ההמשכיות של לידה אחר לידה אחר לידה, האם זה משהו שמתרחש מכוח עצמו? האם הוא עצמאי? לא, אין זה כך. זה משהו שמתרחש מכוח של דבר אחר. זה אינו בשליטתנו, אלא בשליטה של גורם אחר. מהו הדבר שגורם לנו להמשיך להיוולד שוב ושוב? אלו הם הקרמה (פעולה) והרגשות העוכרים (afflictive emotions). העובדה שאנו מצויים תחת ההשפעה של שני הגורמים האלו היא זו שגורמת לנו להמשיך להיוולד שוב ושוב.
כאשר אנו מדברים על הגורמים האלו של קרמה ורגשות עוכרים, שניהם נכללים בסיווג של תודעה, שניהם תודעות. כדי להבין את הרצף הזה של התפוגגות ולידה, עלינו להבין את הגורמים שלו, וכדי להבין אותם עלינו להבין את התודעה. שוב אנו חוזרים לסיבות מדוע חשוב שנלמד על התודעה.
כך בכל הנוגע לצורך ללמוד את הנושא של מודעות וכל מה שכרוך בה.

נעים, לא נעים וניטראלי

כעת, בנוגע למושאי התודעה, ניתן לחלקם לשלושה סוגים. אלו שמופיעים לתודעה שלנו בצורה נעימה, בצורה לא נעימה ובצורה ניטראלית. התודעה התופסת את המושא ברגע הראשון היא תודעה תקפה, לא תודעה מוטעית. אבל המושא מופיע לתודעה כאילו הוא קיים מצד עצמו, באופן עצמאי, מבלי להיות תלוי במשהו אחר. לכן התודעה הזו הופכת למוטעית באופן בו היא אוחזת במושא. היא טועה ביחס לאופן שבו הדבר קיים. היא אוחזת בו כאילו הוא דבר הקיים מצד עצמו, ובכך היא הופכת לתודעה שגויה. זוהי התודעה הנקראת אחיזה בעצמי self grasping. התודעה השגויה הזו היא הבסיס לכל הרצף של הלידות והמעבר מחיים לחיים. התודעה האוחזת בעצמי היא הבסיס לרצף הלידות.
הרגע הראשון של התודעה, כאשר היא רק נולדת, כאשר המושא מופיע לה ברגע הראשון, זו תודעה נכונה, שאינה מוטעית. אבל מכיוון שהמושא מופיע לתודעה כאילו הוא קיים מצד עצמו, ומכיוון שהיא אוחזת בו כאילו הוא אכן קיים מצד עצמו, היא הופכת למה שנקרא: "עיסוק מנטאלי בלתי הולם" ( improper mental engagement.) זוהי תודעה שאוחזת במשהו שאיננו קיים. התודעה הזו דוחפת לרגע הבא של התודעה. אם המושא מופיע כמשהו נעים, הרגע הבא ייוולד כהיקשרות, כתודעה שנמשכת אל המושא. ישנן שלושה שלבים. ברגע הראשון יש תודעה תקפה. ברגע השני היא הופכת לעיסוק מנטאלי בלתי הולם, ובשלב השלישי היא הופכת להיקשרות (attachment). כך אנחנו יכולים לראות את ההתפתחות של התודעות.
לגבי סוג המושאים השני, אלו המופיעים בצורה לא נעימה, כמו אדם או דבר שלא נעים לנו לפגוש בו, התודעה הזו ברגע הראשון שלה היא תודעה תקפה, שאינה מוטעית. ברגע הבא המושא מופיע כאילו הוא קיים מצד עצמו, והתודעה אוחזת בו כאילו הוא באמת קיים בצורה כזו, ואז היא הופכת לעיסוק מנטאלי בלתי הולם. הוא מופיע כמשהו שאינו נעים מצד עצמו, והתודעה אוחזת בו כמשהו שהוא אכן לא נעים מצד עצמו. בשלב השלישי מתפתח הכעס או הסלידה. התודעה מנסה להרחיק ממנה את המושא הזה, והיא הופכת לתודעה של כעס או סלידה. כך, כמו במקרה של ההיקשרות, אנחנו רואים את התפתחות התודעות, עד היווצרות הכעס, או ההיקשרות.

ההיקשרות והסלידה מולידים קרמה ורגשות עוכרים

מכוח שתי התודעות האלו, תודעת ההיקשרות או תודעת הכעס, אנחנו צוברים קרמה (פעולות נגועות), ומכוח הקרמה הזו, ומכוח הרגשות העוכרים, כמו ההיקשרות או הכעס, אנחנו נולדים מחדש. בצורה כזו הלידות שלנו אינן דבר רצוני שאנחנו בוחרים בו, אלא הן דבר בלתי נשלט שנעשה מכוח הרגשות העוכרים והפעולות הנגועות (הקרמה). זהו אופן הפעולה של הקרמה והרגשות העוכרים.
כפי שאמרנו בהתחלה, כאשר אנחנו מדברים על התופעות הכלולות במעגל הקיום, או התופעות הקשורות לכניסה שוב ושוב למעגל הקיום, אנחנו מדברים על התופעות שהן התוצאה ,דהיינו הלידה מחדש עצמה, והגורם, הקרמה והרגשות העוכרים. לכן כאשר אנחנו מדברים על הכניסה למעגל הקיום, עלינו להבין את התופעות האלו של קרמה ורגשות עוכרים, עלינו להבין את התודעה.
גם כאשר אנחנו מדברים על הסיווג השני, של הפסקת מעגל הקיום, או היציאה ממנו, התופעות שגורמות לכך, והתופעות שהן התוצאה, מסתכמים כתודעה.

שאלות ותשובות

            תשובה: הגורמים שאנחנו דיברנו עליהם, אלו שהזכרנו אותם כאן, הם בעצמם תודעה. אבל האם כל גורם של מעגל הקיום הוא בהכרח תודעה? לא. אבל הגורמים שהזכרנו אותם, קרמה ורגשות עוכרים הם תודעה.
כאשר אנחנו מדברים על שתים עשרה החוליות של ההתהוות המותנית, החוליה הראשונה היא הבערות, והחוליה השנייה היא הפעולות המורכבות (קרמה), שני אלה הם בעצמם תודעה. החוליה השלישית, שם וחומר, ואחר כך ספירות החושים, הם אינם תודעה בעצמם, אבל הם תלויים בתודעה ואין להם יכולת קיום ללא תודעה. לכן כל התופעות שגורמות להיכנס למעגל הקיום הן תודעה בעצמן, או שהן קשורות מאד לתודעה.
            תשובה: אם נדבר לדוגמא על הספל הזה שכאן לפני, לספל יש הרבה רגעים. בזמן שהרגע השני של הספל נולד, הרגע הראשון כבר אינו קיים. הוא מפסיק להתקיים. אם ניקח ספל שקיים במשך חמישה רגעים, הרגע הראשון מתקיים לרגע אחד, ומתפוגג, ואז נולד הרגע השני. הרגע הראשון אמנם חדל להתקיים, אבל הרצף של הספל ממשיך להתקיים ועובר מרגע לרגע. זה נמשך עד שהרצף של הספל כספל מפסיק להתקיים, כאשר הספל נשבר לדוגמא. עד אז ההמשכיות של הספל ממשיכה לעבור מרגע לרגע, וכאשר הוא יישבר ההמשכיות הזו תפסק. כך אנחנו רואים את שתי הרמות של הארעיות: העדינה, ההתפוגגות והלידה מרגע לרגע, והגסה שהיא הפסקת ההמשכיות של הספל כלו.
כאשר, לדוגמא, אנחנו אוחזים ב"אני" כדבר יקר ערך וחשוב, הרצף של האני עובר מתקופת חיים אחת לשנייה. אבל האם ה"אני" שקיים היום ימשיך להתקיים בזמן אחר או לא? האם ה"אני" של תקופת חיים אחת ימשיך להתקיים בתקופת חיים אחרת? אותו ה"אני" לא ממשיך להתקיים, אבל הרצף ממשיך להתקיים. אם יש לנו מישהו שנקרא "טאשי" האני של טאשי אינו עובר מתקופת חיים אחת לשנייה, אבל הרצף של ה"אני" של טאשי ממשיך להתקיים מחיים לחיים.
            שאלה: דיברת של שלושה רגעים של תודעה התופסת מושא, הרגע הראשון שבו המושא תקף, מתי הוא מגיע? מתי הוא עובר?
            תשובה: אם יש מושא שמופיע בצורה לא נעימה, ברגע הראשון שבו המושא מופיע, הוא מופיע בצורה ניטראלית לחלוטין. למרות שהוא מופיע לנו כאילו הוא קיים מהצד שלו, אנחנו איננו אוחזים בו בצורה כזו. אבל כאשר מגיע הרגע השני או השלישי, התודעה מתחילה לאחוז בו כאילו הוא באמת קיים מהצד שלו. הרגע הבא מביא את השלב השלישי שבו מתפתח הכעס, אם זה מושא לא נעים, או היקשרות, אם זה מושא נעים. בצורה כזו, ברגע הראשון אין לנו היקשרות או כעס, אך אלו מתעוררים לאחר שהתודעה אוחזת במושא כאילו הוא קיים מצד עצמו, ועל גבי זה מפתחת את ההיקשרות או הסלידה.
ההדרגתיות הזו של המעבר מהרגע הראשון לרגע השני זה משהו שלא נוכל להבינו לגמרי, אבל אם נחשוב עליו לעומק נראה שההיקשרות הזו היא משהו שמתרחש מתוך התרגלות. ככל שאנחנו מרגילים את עצמנו להיקשרות, ההיקשרות מתחזקת יותר ויותר, והצורה שבה היא תופסת את המציאות אינה הדרך בה הדברים קיימים. אנחנו אוחזים במושא יותר ויותר חזק כאילו הוא אכן קיים מצד עצמו. ככל שהאחיזה הזו מתחזקת תפיסת המציאות מתעוותת.
            שאלה: אותו רגע ראשון, האם הוא רגע מודע?
            תשובה: הרגע הראשון הזה הוא של תודעה מודעת. התודעה הזו יודעת את המושא שלה. אם זה מישהו שמופיע לנו בצורה לא נעימה, ברגע הראשון התודעה יודעת את האדם, אבל היא עדיין לא מעוותת את המציאות. העיוות מתרחש ברגע השני או השלישי.
זה נכן לגבי כל התודעות, הרגע הראשון שלהן אוחז במושא באופן שאינו מוטעה. אם מתרחש עיוות, הוא מתרחש ברגע השני או השלישי.
            שאלה: דיברנו על שלושה סוגי מושאים: נעימים, לא נעימים וניטראליים. האם מושאים ניטראליים התודעה התופסת אותם תישאר תקיפה גם ברגע השני והשלישי?
            תשובה: גם התודעה האוחזת במושא ניטראלי לא תישאר תקיפה. בשל ההרגל התודעה תאחז במושא כאילו הוא קיים מצד עצמו, וגם אם לא תתפתח היקשרות או סלידה, עדיין זו תהיה תודעה מוטעית.
התודעה הראשונה הזו, גם לה יש הרבה רגעים. מהרגע הראשון המושא מופיע לה כאילו הוא קיים מצד עצמו. אבל היא אינה אוחזת בו כך, ולכן היא תודעה תקיפה. החלוקה לתודעה תקיפה או לא תקיפה נעשית על פי אופן האחיזה במושא, לא על פי האופן בו המושא מופיע. בהמשך היא תתחיל לאחוז במושא כאילו הוא קיים מצד עצמו, ואז היא תהפוך לתודעה לא תקיפה.

לסיכום: כולנו רוצים לבלות את החיים האלה באושר, איננו רוצים לסבול ולחוש כאב, ולכן עלינו לחשוב מהי הדרך להביא את האושר הזה. הדרך היא על ידי שינוי התודעה. מסיבה זו חשוב מאד להבין את טבע התודעה.



שיעור שני, יום חמישי בבקר


אתמול דיברנו על ההדרגתיות של הלידה של הרגשות העוכרים, כמו של היקשרות וכעס דיברנו על שלושה שלבים, אבל למעשה יש ארבעה שלבים. השלב הראשון הוא של תודעה תקפה. כאשר אנחנו מדברים על השלבים האלו אנחנו מדברים על אנשים שאינם מתרגלים מתקדמים, אנשים פשוטים. לתודעה התקפה המושא מופיע כאילו הוא קיים מצד עצמו, אבל היא אינה אוחזת בו בצורה כזו. היא אוחזת במושא בצורה נכונה ולכן היא נקראת תקפה. בשלב הבא המושא מופיע כקיים מצד עצמו, והיא אכן אוחזת בו ככזה. ברגע זה היא הופכת לתודעה מוטעית. זה מה שנקרא אחיזה בעצמי. בשלב השלישי המושא מופיע בצורה נעימה, לא נעימה או ניטראלית. אם הוא מופיע בצורה נעימה, התודעה אוחזת בו כאילו הוא נעים מצד עצמו. זה נקרא עיסוק מנטאלי בלתי הולם. כאילו שישנה נעימות כלשהי לחלוטין מהצד של המושא. אם זו תהיה תודעה של כעס, היא תאחז במושא כאילו יש בו משהו רע מצידו. בשלב הבא מתפתחת ההיקשרות או הסלידה. אם התודעה אוחזת במושא כנעים, היא תרצה לקרב אותו עכשיו. אם היא אוחזת בו כלא נעים, היא תרצה להרחיק אותו.
אתמול חילקנו את התהליך הזה לשלושה שלבים, אבל למעשה ישנם כאן ארבעה שלבים, כפי שהסברנו עכשיו.
מהי תודעת ההיקשרות הזו? זוהי תודעה הנקשרת למושא, אינה רוצה להיפרד ממנו, רוצה להיות קרובה אל המושא. למשל כאשר אנחנו קושרים פרה בחבל החבל מחזיק אותה קרובה ולא מאפשר לנו להיפרד ממנה. זו מה שעושה ההיקשרות. היא מנסה להחזיק את המושא קרוב ככל האפשר, היא לא מאפשרת לנו להתרחק ממנו. היא עושה זאת בגלל העיסוק המנטאלי הבלתי הולם, אשר אוחז במושא כאילו הוא באמת נעים ויפה מהצד שלו. המושא מופיע ככזה, והתודעה נאחזת בו כאילו התכונות האלו קיימות בו מצד עצמו, ולכן אינה רוצה להיפרד ממנו או להתרחק ממנו. זוהי ההיקשרות.
השלב השלישי הזה של העיסוק המנטאלי הבלתי הולם, איך הוא נולד? הוא נולד בגלל שהרגע הקודם של התודעה הזאת אוחז במושא כאילו הוא קיים בצורה אמיתית. בשל האחיזה הזאת במושא כקיים באופן אמיתי, היא כעת אוחזת בו כאילו הנעימות שלו קיימת באמת, מצד עצמו.
איך נולדת האחיזה הזאת? היא נולדת בעקבות ההופעה של המושא לתודעה. אם המושא לא מופיע, לא יכולה להיוולד האחיזה. לכן הכול מתחיל מהתודעה התקפה שהמושא מופיע בפניה, אחר כך היא אוחזת בו כקיים באופן אמיתי, מזה מתפתחת אחיזה כאילו הוא נעים או לא נעים באופן אמיתי, ועל גבי זה מתפתחת ההיקשרות או הסלידה. יש, אם כן, ארבעה שלבים, ולא שלושה כפי שאמרתי אתמול.
אם נשליך את התהליך הזה על האחיזה שלנו בעצמנו, זה יהיה אותו תהליך. בשלב הראשון האני מופיע כקיים באופן אמיתי, אבל איננו אוחזים בו כך, בשלב הבא אנחנו אוחזים באני כאילו הוא אכן קיים באופן אמיתי, וזו התודעה של האחיזה בעצמי. בשלב הבא מתעוררים כל הרגשות העוכרים הקשורים לאחיזה בעצמי, הפחדים, הגאווה וכו'. כל אלו מתעוררים בעקבות האחיזה בעצמי הקיים בפני עצמו. הנושא הזה של התפתחות הרגשות העוכרים יוסבר ביתר הרחבה בקורס השלישי של שורש החכמה על פי נגארג'ונה.
האם אתם רוצים ללמוד את הטיעונים שלנו בלבד, או גם טיעונים של אחרים, או בצורה של התדיינות?

הגדרת המודעות

על פי מערכת הטיעונים שלנו, ההגדרה של המודעות (awareness) היא "יודע" (knower). זו ההגדרה של מודעות. מודעות, יודע והכרה (consciousness) יש להן את אותה משמעות, או שהן מוכלות הדדית. אם זה אחד, זה בהכרח השני. כאשר אנו אומרים ש"יודע" זו הגדרה של מודעות, יש על כך התדיינויות רבות.
בשלב הראשון נשאלת השאלה מהו "יודע"? אם ניתן לזה הסבר כללי, נוכל להעלות אחר כך התדיינויות שונות. אם אני רואה מולי פרי כלשהו, התודעה רואה את הפרי עוד לפני שהיא אוחזת בו, זה נקרא היודע. זו היכולת לדעת. אם נדבר על תודעת האוזן, לאוזן מופיעים צלילים. היכולת של האוזן לשמוע את הצלילים היא טבע היודע של תודעת האוזן. אנחנו נוהגים לומר שכל התודעות רואות את המושא, גם תודעת האוזן, במובן שהמושא מופיע בפניה. היכולת של תודעת האוזן לראות את הצלילים היא טבע היודע שלה. באותו אופן גם תודעת הגוף שלנו חשה בעצמים שונים. היכולת של התודעה הזו לחוש בעצמים, של העצמים שמופיעים בפניה, היא טבע היודע של תודעת הגוף. כך גם לגבי תודעת האף ותודעת הפה. כאשר אנחנו מדברים על תודעה מנטאלית, מחשבה מסוימת מופיעה בפניה, והיכולת של התודעה לראות את המחשבה הזאת היא טבע היודע של התודעה הזאת.  זו ההגדרה, וכאן יש הרבה מאד התדיינויות.
אם אני אשאל אתכם האם תודעת העין היא מודעות, מה תאמרו לי? האם תודעת העין שרואה את הטנגקה על הקיר, האם היא רואה את הטנגקה? זה ברור שכן, אבל האם היא יודעת את הטנגקה? מה תאמרו?
אם אנחנו מסכימים על כך שתודעת העין מודעת לספל, או לטנגקה, היא בהכרח יודעת. אם כן, מה היא יודעת? אם נגיד שהיא יודעת את הצורה של הכוס, זה בסדר. אם נגיד שהיא יודעת את הכוס זה גם בסדר, בהנחה שהכוס היא הצורה של הכוס.
אם תודעת האוזן שלי ששומעת את המכונית בחוץ מודעת לכך, מה היא יודעת?
תודעת האף שמריחה ריחות, אנחנו יכולים להניח שהיא באמת מודעות. האם זה כך? ובגלל שהיא מודעות, היא יודעת. מה היא יודעת?
באותו אופן גם תודעת הגוף. למשל היא חשה במגע הבדים על הגוף שלנו. אם היא מודעת לכך, היא בהכרח יודעת. מה היא יודעת?
אם השארנו את האוטו שלנו בחניה, התודעה המנטאלית שלנו שחושבת על האוטו הזה, היא מודעת ולכן היא יודעת. מה היא יודעת? להגיד שהיא יודעת מחשבה, זה לא מדויק. היא יודעת את המושא שלה, כמו כל תודעה. כאשר השארנו את המכונית מאחור, בחניה, והתודעה חושבת עליה, התודעה יודעת את המכונית, לא את המחשבה. כאשר אנחנו מדברים על תודעה מנטאלית, היא יכולה לראות מושאים שתודעות החושים אינן יכולות לראות אותה. חמש תודעות החושים לא יכולות לראות את המושא אם יש מכשולים.
שאלה: יכול להיות שבינתיים גנבו את המכונית מהחניה. אז איך ניתן להגיד שאנחנו יודעים את המכונית? אולי אנחנו יכולים לדעת רק את החוויה האחרונה של החושים?
תשובה: מה שאתה אומר זה נכון. איננו יכולים לדעת אם המכונית קיימת שם עכשיו או לא. אבל אם יש לנו עכשיו תודעה שחושבת על המכונית בחניה, ובינתיים המכונית נגנבה, עדיין התודעה שלנו אוחזת במושא, המכונית בחניה, אבל היא אוחזת במושא שאינו קיים. אם המכונית שם, זו תודעה שאינה שגויה. אם המכונית לא שם, זו תודעה שגויה.
לדוגמא, תודעה מנטאלית האוחזת בקרן על מצחו של ארנב. זו תודעה שגויה, כי אין לארנב קרן על מצחו, אבל התודעה הזו היא מודעות, ולכן היא יודעת משהו. מה היא יודעת? היא יודעת את הקרן על מצחו של הארנב, אף על פי שהיא אינה קיימת.
שאלה: מודעות ויודע, האם הן בדיוק אותו דבר?
תשובה: כן, הן בדיוק אותו דבר.
שאלה: אז למה יש צורך בשני מושגים שונים?
תשובה: על מנת להסביר את המשמעות. כאשר אנחנו אומרים מודעות, ברור לנו שיש לנו את זה, אבל אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה. אם אנחנו אומרים שהיא "יודעת" אנחנו מבינים מהי מודעות. זה כלי להסברת המשמעות. בטיבטית יש את המונח rigs pa שמשמעותו יודע, והמונחblo  שמשמעותו מודעות.
אם באמת לומדים לוריג, צריך להיכנס לעומק של על אחת מהמשמעויות, אבל יש לנו מגבלה של זמן.
עד כאן לגבי מערכת הטענות שלנו. אם רוצים להיכנס יותר לעומק צריך להסביר את מערכת הטיעונים של אחרים. כאשר אנחנו אומרים טענות שלנו ושל אחרים למה הכוונה. אין כאן הכוונה לבודהיסטים, אלא למערכת טענות שמתאימה למציאות. הטיעונים של אחרים הם טיעונים שניתן להפריך אותם על פי טיעונים הגיוניים. לכן הכוונה כאן היא ללמוד את הטיעונים העומדים בפני בחינה הגיונית, ואת הטיעונים שאינם עומדים בפני בחינה כזאת.
כל מי שמעלה טענות, תמיד תהיה לו מערכת טיעונים שלו, וטיעונים של אחרים אותם הוא יפריך. כאשר אנחנו מדברים על הפרסנגיקה מדהיאמיקה, הם יעלו את הטענות שלהם, ויפריכו את הטענות של אסכולת ה"תודעה בלבד" ושל אסכולות אחרות. באותו אופן כל מי שמעלה טענות, יציג את הטענות שלו ככאלו שעומדות בפני הגיון, ואילו את הטענות של האחרים יראה שהן אינן עומדות בפני ההיגיון. לכן אי אפשר לומר באופן קבוע שאלו הם הטענות שלנו, ואלו הטענות של אחרים, כי זה יכול להשתנות, וצריך לבדוק בכל רגע.
אמרנו שההגדרה של מודעות היא "יודע". מערכות הטיעונים השונות יסכימו על זה, אבל תהיה התדיינות מהי משמעות היודע. מהו תהליך הידיעה הזה. ישנן מערכות טיעונים שתאמרנה ש"יודע" הוא משהו שמושא מופיע בפניו. אם המושא מופיע והתודעה משקפת את המושא, זו ההגדרה של יודע. מנקודת המבט של מערכת הטיעונים שלנו, האם אנחנו יכולים לומר שכדי שהתודעה הזו תדע משהו מספיק שהמושא יופיע לה? האם, למשל, תודעת העין שלכם המסתכלת על כף היד שלי, הרי שכף היד מופיעה לתודעת העין שלכם.אבל העובדה שאין ספל בכף היד שלי אינה מופיעה לתודעת העין, אבל היא יודעת את זה. היא יכולה להבין את זה. לכן איננו יכולים לומר שהיודע הוא פשוט הופעה של המושא לתודעה. אין כאן הכלה מלאה. אם זה אחד זה לא בהכרח השני.
האם תודעת העין שלכם מבינה שאין ספל ביד שלי?
אם נסכים שתודעת העין אכן יודעת שכל המושאים השונים אינם ביד שלי, האם זה אומר שהעדר הדברים האלו מופיעים לעין שלי?
שאלה: האם זו אינה תודעת המחשבה שמבינה את העדר הספל או משהו אחר ביד שלך?
תשובה: אם מה שיודע את העדר הספל ביד שלי הייתה רק התודעה המנטאלית, ללא תודעת העין, התודעה המנטאלית לא הייתה יכולה לדעת זאת, משום שהיא רק נזכרת במה תודעת העין ראתה. תודעת העין חייבת להופיע קודם כדי שהתודעה מנטאלית תוכל לדעת שהספל איננו שם.
שאלה: תודעת העין חייבת לראות את העדר הספל, וכל המושאים, משום שרק על ידי ראיית מה שאינו קיים היא יכולה לדעת את מה שקיים, כמו קבוצת האפס במתמטיקה.
תשובה: עבור תודעה מנטאלית, היא חייבת לראות שמשהו אינו קיים. אם מושא מוכרח להופיע, הוא לא בהכרח חייב להופיע לתודעת העין. תודעת העין רואה מושאים ארעיים בלבד. אבל העדר הספל ביד איננו תופעה ארעית. זה נקרא תופעה ... שאינה מאשרת. (להשלים). זוהי תופעה קבועה. התופעה עצמה מופיעה לתודעה מנטאלית, אבל היא אינה יכולה להופיע לתודעת העין. זאת משום שהיא קבועה, ומשום שהיא... (המשפט לא הושלם).
עבור מערכת הדיונים שלנו ה"יודע" הוא ההבנה של אותה תודעה. עצם העובדה שהתודעה מבינה מושא מסוים (realize it) זו הכוונה שהיא יודעת אותו. אפשר לדעת מושא בצורה ישירה, ובצורה עקיפה. בצורה ישירה זאת אומרת להבינו כשהוא גם מופיע בפניה. כאשר תודעת העין שלנו מבינה את כף היד, היא מבינה זאת באופן ישיר, כי כף היד מופיעה בפניה. אבל העדר השולחן ביד, את זה היא מבינה באופן עקיף, כי זה אינו מופיע לה.
אם כך, יש שני סוגים של הבנה, ישירה ועקיפה. ההבדל הוא האם המושא מופיע לתודעה, או שאינו מופיע. כאשר הוא מופיע, היא מבינה אותו ישירות, וכאשר הוא אינו מופיע היא יודעת אותו בצורה עקיפה. למשל התודעה שלי הרואה את השולחן בצורה ישירה, אבל את העדר הכסא עליו היא רואה בצורה עקיפה.
שאלה: האם תודעת העין חייבת להבין את הדבר, או שהיא רק רואה את הצורה. בשביל לתת לכך שם, תווית, זו פעולה של התודעה המנטאלית, האין זאת?
תשובה: התודעה המנטאלית שלנו לא יכולה להבין מושא מסוים ללא הכוח של התודעה החושית. לו לא הייתה שם התודעה החושית לא היינו יכולים להבין זאת מנטאלית. אם תודעת העין לא הייתה מבינה את הטנגקה, התודעה מנטאלית לא הייתה יכולה להבין אותה.
ישנו דבר שנקרא תודעה שהמושא מופיע לה, אבל הוא אינו מוודא. כמו כאשר אנחנו שקועים בהקשבה למוזיקה, ומשהו חולף מול העיניים שלנו. לא שמנו לב. לכן לא נוכל להיזכר מאוחר יותר שהדבר הזה היה זה או אחר. כדי שהתודעה המנטאלית שלנו תבין משהו, התודעה החושית שעל בסיסה היא מבינה חייבת להבין בעצמה את המושא.
שאלה: אם אומרים לי "דני מחכה לך בחוץ" לא חוויתי את דני באופן חושי, אז איך אני יכולה לדעת את דני?
תשובה: לא כל ידיעה מנטאלית מתבססת על ידיעה חושית. רק אמרתי שתודעה מנטאלית שמתבססת על תודעה חושית חייבת להתבסס על תודעה חושית שהבינה את המושא שלה. המחשבה המנטאלית שלי: "זו טנגקה כאן על הקיר" היא מחשבה שנובעת מכוח התודעה החושית.
שאלה: האם אפשר להבין תופעות קבועות רק בצורה עקיפה?
אפשר להבין תופעות קבועות בצורה ישירה, אבל לא על ידי תודעות החושים, אלא רק על ידי תודעה מנטאלית. לתודעה מנטאלית גם תופעות קבועות יכולות להופיע, ואז היא יכולה להבין אותם בצורה ישירה.
שאלה: אם התודעה החושית יודעת את הטנגקה, בשביל מה צריך את התודעה המנטאלית אחריה?
תשובה: זה נכון שתודעת העין יודעת את הטנגקה, אך היא לא ווידאה אותה. זו אינה הבנה יציבה. התודעה המנטאלית שחושבת "זו טנגקה" היא עושה וידוא של ההבנה, וזו הבנה הרבה יותר יציבה. הן מבינות את הטנגקה באופן שונה זו מזו. תודעת העין רק מבינה את הטנגקה באופן כללי. התודעה המנטאלית מפתחת את הפרטים: זו טנגקה של מנג'ושרי, עשויה כך וכך וכו'.
שאלה: האם לא ניתן לומר שהעין רואה את כל מה שאינו טנגקה כאשר היא רואה טנגקה?
תושבה: זו התדיינות גדולה. למשל כאשר אנחנו אומרים שתודעת העין רואה עץ ברוש, האם זה אומר שהיא רואה את כל מה שאינו ברוש? אם נאמר כך נגיע למקומות מאד מוזרים, שבהם נאמר שתודעת העין רואה העדר של תופעות שהיא כלל לא מכירה. זה חלק מההתדיינות על הפרמאנה-ורטיקה.
שאלה: אם חיינו אינסוף גלגולים, ונותרו בנו אינספור רישומים של כל מה שידענו, האם לא ניתן לומר שבדרך זאת אנחנו יודעים גם את כל מה שאיננו המושא שאותו תודעת העין רואה?
תשובה: גם אם באמת היו לנו את כל הרישומים האלו על גבי התודעה, זה לא אומר שעוררנו אותם. בנוסף, גם אם בעבר עוררנו חמלה גדולה, בזמן שעבר מאז עשינו פעולות שליליות שהדחיקו את החמלה והרחיקו אותה. מכיוון שאיננו עושים זאת באופן עקבי הרישום הזה מאד נחלש. כאשר אנחנו מדברים על התופעה של ידיעת הכול איננו מדברים על כך שבעבר ידענו את הכול ולכן עכשיו אנחנו הופכים כעת ליודעי כל. ידיעת הכול משמעותה ידיעה בו זמנית ספונטאנית של כל המושאים, מבלי שיהיו לנו מיסוכים שיפריעו לנו לראות. ישנם מערפלים עוכרים, ומערפלים שאינם עוכרים. מערפלי הידיעה חוסמים בפנינו את הראייה של התופעות. כאשר המערפלים האלו מוסרים אנחנו יכולים לראות בו זמנית את כל התופעות.
שאלה: האם ניתן לומר שהתודעה המנטאלית נותנת את השם למה שתודעת העין רואה?
תשובה: העין אינה מבינה את המונח "טנגקה" אבל היא מבינה את הטנגקה. היא מבינה את הצבעים והצורות של הטנגקה. התודעה המנטאלית שנובעת ממנה מייחסת לזה את המונח טנגקה על בסיס מה שהעין ראתה. אבל שתיהן מבינות את הטנגקה.
שאלה: האם הקיום האמיתי מופיע גם לעין, או רק לתודעה מנטאלית?
תשובה: מנקודת המבט של המציאות, הקיום האמיתי של הטנגקה מופיע גם לעין, וגם התודעה מנטאלית אחר כך יכולה לאחוז בו או לא לאחוז בו. האסכולות הנמוכות יותר יאמרו שהקיום האמיתי אינו מופיע כלל לתודעת העין.
בדרך כלל אנחנו מלמדים במנזרים באופן קצת שונה. וגם אין לנו הרבה זמן.



שיעור שלישי, יום חמישי אחר הצהריים


תפיסה ישירה

הגדרת מושגי יסוד

יש שני סוגי הבנות (realizations), ישירה ועקיפה. בהבנה ישירה הכוונה היא שהיא מבינה את המושא כאשר הוא מופיע בפניה. עקיפה היא כאשר היא מבינה את המושא בעוד שהוא אינו מופיע בפניה.
התודעה ההיקשית, למשל, המבינה את המושא של צליל ארעי בצורה ישירה, ואילו את המושא של צליל שהוא ריק מקביעות (the emptiness of permanence) היא מבינה בצורה עקיפה, משום שהמושא הזה הוא תופעה קבועה. מערכת הטיעונים האומרת שידען משמעותו שהמושא מופיע בפני אותה התודעה, מעלה את הקושי בנוגע לתודעה היקשית המבינה את המושא צליל ארעי, היודעת את הריקות מקביעות של הצליל למרות שהוא אינו מופיע בפניה.
כל תודעה המבינה מושא מסוים מבינה גם את הריקות של ההיפך ממנו. אלו הן תופעות שאם מבינים אחת בצורה ישירה בהכרח מבינים את השנייה בצורה עקיפה. אם מבינים שאני אדם, מבינים באופן עקיף שאני לא לא-אדם. אם מבינים שאתם ישראלים גם מבינים באופן עקיף שאתם לא לא-ישראלים. באותו אופן המשמעות של ידען כאן אינה נכונה, שכם אם אתה יודע מושא מסוים אין הכרח שהוא יופיע בפניך.
יש גם מערכת טיעונים שאומרת שהמשמעות של לדעת היא להבין (to realize) אבל גם בכך יש פגם. למשל, התודעה האוחזת בקרן על מצחו של ארנב היא תודעה שאינה מבינה אף מושא, אבל היא יודעת משהו.
יש כאן בעיה מסוימת עם המושגים, גם באנגלית. בטיבטית יש מושג אחר לידיעה, שבהכרח מצריך הבנה של המושג, אבל אם מתרגמים גם את ריג פה כידיעה יש כאן בעיה.
גן לה בודק מושגים אחרים: לזהות? האם התודעה שאוחזת בקרן של הארנב מזהה את קרן הארנב? זה לא ממש עובד.
לדמיין? כאשר אנחנו מדמיינים אנחנו משתמשים בכלליות משמעות (meaning generality), ולכן כאשר אנחנו מדברים על תפיסה ישירה, שבה אין כלליות משמעות נאלץ לומר שתפיסה ישירה אינה יודעת, וזה לא הגיוני.
כאשר לתודעה מושגית מופיע מושא מסוים, הוא מופיע כשהוא מעורבב עם דימוי מנטאלי כלשהו. מה שמופיע אינו המושא עצמו, אלא הערבוב הזה.
עצם היכולת לדעת אינה מספיקה, אנחנו קוראים לו "יודע" מכיוון שהוא אכן יודע, ולא רק יש לו את הפוטנציאל.
בנוגע לשקף, תודעה שהמושא אינו מופיע לה אינה משקפת אותו.
בנוגע למושג "לאחוז", אין בכך בעיה, כי כל תודעה שיודעת אוחזת בנושא שלה. מנקודת המבט של הפרסנגיקה מדהיאמיקה יודעת את המושא שלה ומבינה את המושא שלה. גם תודעה המבינה את קרן הארנב מבינה. היא מבינה את ההופעה של קרן הארנב. היא תודעה תקיפה בנוגע להופעת קרן הארנב, למרות שהיא תודעה שגויה.
משמעות היודע כאן היא משהו שאוחז. זה לא תרגום חד משמעי, אבל אין איתו כל בעיה, שכן כל תודעה אוחזת במושג שלה.
אחיזה אינה בהכרח מנטאלית. למשל תפיסה ישירה האוחזת בצליל, או תודעת האוזן שלנו האוחזת בצליל. המשמעות כאן של האחיזה היא שהתודעה עצמה פוגעת בכל התודעות שאומרות שזה אינו צליל. זה סותר את כל התודעות שאומרות שזה אינו צליל. לתודעה הישירה הזו הארעיות של הצליל מופיע בפניה, אבל היא אינה אוחזת בארעיות של הצליל. מדוע? מכיוון שהיא אינה פוגעת בתודעות שאוחזות בקביעות של הצליל. אם יש תודעה שאוחזת בקביעות הצליל, התודעה הזו האוחזת בצליל לא תפגע בה. לכן היא אוחזת בצליל, אבל אינה אוחזת בארעיות של הצליל.
משמעות האחיזה כאן היא שתודעה שאוחזת במשהו לא מאפשרת לתודעה האוחזת בהיפך ממנה להיווצר. אם יש לי לדוגמא תודעה שאוחזת בספל שמולי, התודעה שאוחזת באי קיום של ספל על השולחן הזה לא תוכל להתקיים.
מנקודת המבט של פרסנגיקה מדהיאמיקה תודעה האוחזת בקרן הארנב היא תודעה שגויה מנקודת המבט של האחיזה בקרן הארנב. מה מופיע לה? גם קרן הארנב, וגם ההופעה של קרן הארנב. יש לה שני מושאי הופעה. מכיוון שהיא מבינה את ההופעה של קרן הארנב, היא אינה מוטעית ביחס להופעה הזו, היא מבינה אותה יודעת אותה. לכן, למרות שהיא תודעה שגויה, יש מושא שהיא יודעת אותו. לכן, מנקודת המבט הזאת, המונח "יודע" הוא בסדר. מנקודת המבט של הפרסנגיקה מדהיאמיקה אנחנו יכולים לומר שלדעת את המושא משמעו זה להבין אותו. אי אפשר לומר זאת מנקודת המבט של האסכולות הנמוכות. לכן נאמר כאן שהמשמעות של "יודע" היא תודעה האוחזת במושא שלה.
זה לגבי היודע שהוא הגדרת המודעות. בצורה כזו אנחנו יכולים לנתח מהי משמעות היודע. כך ננתח לגבי כל אחד מהנושאים.
זה החלק הראשון, יודע הוא הגדרת המודעות. מודעות, יודע ותודעה הן תופעות מוכלות הדדית שיש להן את אותה משמעות. בחלק הבא של הטקסט מודעות מוגדרת כצלולה ויודעת. יודע הוא באותה משמעות. צלול הוא מנקודת המבט של היכולת לשקף מושא.
יש שלושה סוגי חלוקות, לשלושה, לשבעה או לשניים. מהי החלוקה לשבעה: תודעה ישירה, תודעה היקשית, תודעה עוקבת, מניחה נכון, תודעה שהמושא מופיע לה והיא אינה מוודאת אותו, ספק, תודעה שגויה.

הגדרת התפיסה הישירה

תפיסה ישירה: יודע המשוחרר ממושגיות ואשר אינו מוטעה.
נתחיל לנתח את ההגדרה הזו, כדי להבין את המשמעות שלה. מה הכוונה במשוחרר ממושגיות? מערכת טיעונים אחת יכולה לומר שהמשמעות כאן היא שהוא אינו תודעה מושגית. אם לא ניכנס להתדיינות, אין בעיה עם זה, אבל אם כן נתדיין, אז זו תהיה ההתדיינות: הנושא: אדם רגיל, נובע מכך שהוא משוחרר ממושגיות בגלל שהוא אינו תודעה מושגית. אם נקבל את ההנחה הזו, שהוא אכן משוחרר מתודעות מושגיות. אבל מכיוון שהוא אדם רגיל, שיש לו תודעות מושגיות, יש כאן סתירה.
אם אני אומר לכם: הנושא הוא אדם שיש לו אף, ונובע מכך שהוא אדם ללא אף, מה תאמרו לי? התשובה תהיה: מדוע? הנימוק הוא: מכיוון שהוא לא אף. התשובה צריכה להיות: אין הכרחיות.
ההתדיינות הזאת באה להבהיר את מערכת הטיעונים הגורסת ששחרור ממשהו משמעותו שמשהו הוא לא זה. אם נגיד שהמשמעות של להיות משוחרר ממשהו זה שהוא לא זה, האם זה הגיוני? לא, כמובן שזה אינו הגיוני.
אז מה יכולה להיות המשמעות של "משוחרר ממושגיות"?
החלק הזה שולל את היות אותה תודעה, תודעה מושגית. כל תודעה שהיא תפיסה ישירה, היא בהכרח לא תודעה מושגית. לא כל מה שאינו תודעה מושגית הוא משוחרר ממושגיות, אבל תודעה שאינה תודעה מושגית היא משוחררת ממושגיות.
למשל, תודעה מושגית האוחזת בכד, נובע שהיא אינה תפיסה ישירה בגלל שהיא תודעה מושגית. באותו אופן כל התודעות המושגיות אינן עונות על החלק הראשון של ההגדרה, של היות משוחרר ממושגיות, ולכן הן אינן יכולות להיות תפיסה ישירה.
כך שני חלקי ההגדרה שוללים, כל אחד מהם, סיווג מסוים של תודעות. החלק הראשון שולל את כל התודעות המושגיות. החלק השני מדבר על "לא מוטעה" והוא שולל את כל התודעות שאינן תודעות מושגיות שהן מוטעות.
למשל, תודעת עין שמופיע לה הר כחול. זו אינה תודעה מושגית, אבל היא מוטעית ביחס למושא המופיע לה. כאשר אנחנו שוללים את שני הסיווגים האלו, כל שאר התודעות הן תפיסה ישירה.
באופן זה ההגדרה מביאה אותנו למשמעות של תפיסה ישירה. החלק הראשון המדבר על "יודע", דהיינו, תודעה שהיא אינה תודעה מושגית, והחלק השני מפריך את כל התודעות המוטעות, ומה שנשאר זה התפיסה הישירה. יש הרבה התדיינויות על מהי תודעה שאינה מוטעית. אבל באופן כללי זו ההגדרה של תפיסה ישירה.
שאלה: האם לא היה מספיק להגיד קודם תודעה לא מוטעית?
תשובה: זו מחשבה טובה. אם אנחנו אומרים יודע שאינו מוטעה ומשוחרר ממושגיות, במקרה הזה אין צורך במשוחרר ממושגיות, מכיוון שתודעה מושגית היא בהכרח תודעה מוטעית. אם נאמר פשוט יודע שאינו מוטעה, אין בעיה עם ההגדרה הזו, אבל כדי להבהיר את המשמעות, מוסיפים את החלק הראשון, של משוחרר ממושגיות.
תודעה שגויה ותודעה מוטעית יש ביניהן שלוש אפשרויות. אם זו תודעה שגויה היא בהכרח מוטעית, אבל אם היא מוטעית היא לא בהכרח שגויה. תודעה היקשית המבינה צליל ארעי היא מוטעית אבל לא שגויה.
תודעה שגויה היא תודעה שאוחזת במושא שלה באופן שגוי. היא שוגה לגבי מושא האחיזה שלה (object of apprehension) תודעה מוטעית טועה ביחס למושא המופיע לה, אבל לא בהכרח לגבי המושא שהיא אוחזת בו.
לגבי התודעה ההיקשית האוחזת בצליל ארעי, מכיוון שהיא מערבת משמעות כלליות, היא מוטעית ביחס למושא המופיע לה, אבל היא אינה תודעה שגויה.
שאלה: מדוע תפיסה מושגית היא בהכרח מוטעית?
תשובה: לדוגמא תודעה מושגית האוחזת בכד, המושא המופיע לתודעה הזו מופיע ככד, אבל הוא אינו כד. לכן היא מוטעית ביחס למושא המופיע. המושא המופיע הוא הדימוי המנטאלי, אבל הוא מופיע ככד. מכיוון שהוא לא קיים כפי שהוא מופיע, מכיוון שהדימוי המנטאלי הוא קבוע ואילו הכד ארעי, היא מוטעית. מושא האחיזה שלה הוא כד, והוא אכן כד, ולכן היא אינה שגויה ביחס למושא האחיזה.
יש הבדל בין איך שתודעת עין תופסת ספל שנמצא כאן לפני, לבין איך שתודעה המושגית תופסת את הספל הזה. תודעת העין רואה אותו כשהוא כאן לפני, ואם הוא לא יהיה כאן היא לא תראה אותו. אם אני אעצום את העיניים ואחשוב על הספל, מה שמופיע לה אינו הספל עצמו, כי מישהו יכול לקחת אותו, אבל אני אמשיך לחשוב על הספל הזה. מה שמופיע לה, לכן, אינו הספל אלא הדימוי המנטאלי שלו. אבל הוא מופיע כאילו הוא אכן הספל, ולכן היא מוטעית ביחס למושא המופיע.
שאלה: האם יש חוקים מסוימים להסקת מסקנות? או להתדיינות?
תשובה: כן, אבל זו מערכת מסובכת שלא נוכל לעבור עליה עכשיו.
לדוגמא, אם נאמר הנושא הוא צליל, ונובע מכך שהוא ארעי. יכולות להיות שתי תשובות. אם נאמר מדוע, זו לא תהיה תשובה טובה. עלינו להסכים, מכיוון שצליל הוא באמת ארעי. אם מישהו יאמר הנושא הוא צליל ונובע מכך שהוא קבוע, עלי לענות ב"מדוע?".



שיעור רביעי, יום שישי בבקר - המשך הגדרה של תפיסה ישירה


אתמול עברנו על ההגדרה של תפיסה ישירה, שזה יודע המשוחרר ממושגיות שאינו מוטעה. החלק הראשון של ההגדרה, משוחרר ממושגיות בא להפריך את ההשקפה המוטעית שמה שנקרא  "ראייה ומושגיות" הם אחד. מה הכוונה ב"ראייה ומושגיות"? אם יש לנו תודעת עין שרואה מושא, זה ראייה, ומיד אחר כך עולה תודעה מושגית שרואה ספל, וזה נקרא מושגיות. ללא בודהיסטים יש השקפה שאומרת ששני החלקים האלו עולים יחד. ההגדרה כאן אומרת שיש כאן שני חלקים נפרדים. החלק הראשון אומר שיש כאן ראייה ישירה שאיננה מושגית. רק אחר כך מגיעה התפיסה המושגית.
החלק הראשון בא לשחרר אותנו מכך שהראייה מושגיות הם אחד. קודם כל תיוולד התפיסה הישירה של הכרת העין, ורק אחר כך תיוולד התפיסה המושגית שאומרת "זה ספל". נאמר שבאדם אחד לא יכולות לעלות בו זמנית שתי תודעות. אם התפיסה הזו הייתה נכונה, הראייה והמושגיות היו אחד. ולכן שתיהן היו הופכות לתודעה מושגית. אין שום אפשרות שבמכלול של אדם אחד ייוולדו שתי תודעות מושגיות שהן בעלות אותו קיום ממשי. לכן שתי התודעות האלו לא יכולות להיות בו זמניות.
לדוגמא התודעה המושגית שחושבת זה עמוד, והתודעה המושגית שחושבת: "זה כד" לא יכולות להיווצר בו זמנית במכלול של אדם אחד. לכן תפיסת העין הרואה את הספל והמחשבה הטוענת "זה ספל" לא יכולות להיות שתיהן תפיסות מושגיות, ולכן הן לא יכולות להיות בו זמניות.

שש תודעות מושגיות מתחזות

כאשר אנחנו אומרים משוחרר ממושגיות, המושגיות הזו נחלקת לשש תודעות מושגיות מתחזות (מתחזות לתפיסה ישירה).
הראשונה היא תודעה מושגית מוטעית: הדוגמא היא תודעה מושגית שגויה. שגוי זו תודעה האוחזת במושא בצורה לא נכונה. לדוגמא התודעה המושגית שתופסת צליל כקבוע היא תודעה מושגית מוטעית.
השנייה היא תודעה מושגית של מוסכמה. הכוונה היא כל תודעה מושגית שחושבת, לדוגמא: זה ספל, זה כד, זה ספר וכו'. כל אלו נקראות התודעה המושגית של מוסכמה.
השלישית - תודעה מושגית היקשית. כאשר יש לנו סימן מדויק (סימן מדויק עולה משלושה אופנים, ההבנה של subject, pervasion, counter pervasion ) הטבע הוא צליל נובע מכך שהוא ארעי מכיוון שהוא תוצר. התודעה שמבינה כל אחד מהשלבים האלו היא תודעה מושגית היקשית.
הרביעית - אחרי שהבנו את שלושת האופנים אנחנו מבינים את המושא שאותו אנחנו מנסים להוכיח אותו, וזו התודעה המושגית הרביעית הנובעת מהיקשיות.
החמישית - תודעה מושגית הזוכרת את העבר, והיא כוללת את כל הזיכרונות שלנו. כל התודעות המושגיות האלו נכללות בסיווג הזה.
השישית - תודעה מושגית בעלת רצון גלוי. כל התודעות המושגיות שחושבות: מחר אני רוצה לעשות כך וכך, בעתיד אני רוצה לעשות כך וכך.
כל תודעה מושגית, היא בהכרח אחת משש אלה. אין תודעה מושגית שאינה כלולה באלו. לכן כשנאמר משוחרר מתודעות מושגיות הכוונה היא משוחרר משש אלו, הנקראות תפיסה ישירה שגויה. בטיבטית המונח תפיסה מושגית נקרא: "תפיסה ישירה שגויה".
זה בנוגע לחלק הראשון של ההגדרה, שבא להפריך את המחשבה שתפיסה ישירה היא תפיסה מושגית. מה שיכול להישאר לנו זה תפיסה ישירה שהיא אמנם אינה מושגית, אבל היא מוטעית. לכן בא החלק השני של ההגדרה שאומר שהיא מוטעית. מה שנותר עכשיו אלו רק התודעות שהן תפיסה ישירה.

התדיינות (כולל כללי ההתדיינות)

הנושא הוא: התודעה המושגית שאוחזת בצליל קבוע. נובע מכך שהיא תפיסה ישירה.  (אם איננו מסכימים, אנחנו עונים ב: ) מדוע? (גן לה משיב) משום שהוא ידען, משוחרר ממושגיות, ואינו מוטעה. (עכשיו יש לנו שתי אפשרויות לענות:), אין הכרחיות, או סיבה אינה מבוססת. הסיבה אינה מבוססת. לסיבה יש שני חלקים. אילו משניהם אינם הגיוניים? כמובן החלק הראשון, תודעה מושגית איננה משוחררת ממושגיות.
נושא אחר: תודעה היקשית שמבינה את "צליל ארעי". נובע מכך שהוא תפיסה ישירה. מדוע? בגלל שהוא יודע משוחרר ממושגיות ואינו מוטעה. הסיבה אינה מבוססת. איזה משני החלקים אינו מבוסס? תודעה היקשית אינה משוחררת מהיקשיות. 
בצורה כזו אפשר לדון על כל אחת משש התודעות המושגיות. על כל אחת מהן נאמר שהיא אינה תפיסה ישירה בגלל שהיא אינה משוחררת ממושגיות.
תודעת העין האוחזת בקרן של ארנב, או תודעת עין שמופיע לה הר כחול. הנושא תודעת עין שמופיע לה הר כחול. נובע מכך שזו תפיסה ישירה. (אנחנו עונים ב) מדוע? בגלל שהוא יודע, משוחרר ממושגיות ואינו מוטעה. איזה משני החלקים אינו מבוסס? שהוא אינו מוטעה. מדוע הוא מוטעה? משום שהוא שגוי לגבי מושא ההופעה. נכון, אבל הוא שוגה גם בנוגע למושא האחיזה. זו תודעה שגויה, לא רק מוטעית.
למושג משוחרר יש כמה סוגים: מישהו שיש לו את הנדרים של נזיר מלא, כאשר הוא מאבד את הנדרים הוא משוחרר מהנדרים. רועה בקר, כאשר לוקחים לו את הפרות הוא משוחרר מהפרות. האם השחרור ממושגיות דומה לאחת מהדוגמאות האלו? (תשובה מהקהל) לא. משום שכאן לא מדובר על משהו שהיה לו ואז נעלם, אלא משהו שמעולם לא היה לו. מישהו שהוא מופרד ממושגיות יכול להיות מישהו שהיו לו פעם תודעות מושגיות ואין לו יותר תודעות מושגיות, כמו הבודהה. אבל אם נקבל שזה לא אף אחד מאלה, באיזה אופן הוא מופרד ממושגיות.
ליאורה: כאן מדובר על הפרדה מנטאלית. לא על הפרדה פיזית.
הנושא הוא תפיסה ישירה חושית שאוחזת בחומר, נובע מכך שהוא תפיסה ישירה. אנחנו מקבלים. מדוע? משום שהוא יודע, משוחרר ממושגיות ואינו מוטעה.
הנושא הוא תפיסה ישירה חושית שאוחזת בחומר, נובע שהוא משוחרר ממושגיות. אנחנו מקבלים. מדוע? משום שהוא אינו אף אחד משש התודעות המושגיות. אם הוא אינו אחד משש התודעות המושגיות, האם הוא בהכרח משוחרר ממושגיות? למשל, הנושא הוא ליאורה. נובע מכך שהיא משוחררת ממושגיות משום שהיא אינה אף אחת משש התודעות המושגיות.
אם כן, התשובה צריכה להיות שהיא תודעה שאינה אף אחת משש התודעות המושגיות.
באסכולות הנמוכות מקבלים תודעת המחשה. Illustration consciousness זו תודעה שהיא גם הפרט עצמו. כאשר מחפשים את הפרט נמצא את התודעה הזו.
הנושא הוא תודעת ההמחשה של ליאורה, נובע מכך שזו תפיסה ישירה. אנחנו מקבלים.
הנושא הוא תודעת ההמחשה, נובע שהוא משוחרר ממושגיות.
תודעת ההמחשה שלך היא בעלת מושגיות, בגלל שאת בעלת מושגיות. אין הכרחיות. אם יש לך את זה, האם לא מוכרח לתודעת ההמחשה שלך להיות את זה? כן. אם כך, לתודעת ההמחשה שלך יש מושגיות. כן. אם כך היא בעלת מושגיות. מקבלת. אז היא לא מופרדת ממושגיות.
אם כן, עמדת השורש (שאם זו תודעה שאינה אחת משש התודעות המושגיות היא משוחררת ממושגיות) הופרכה.
בצורה כזו ההתדיינות מפתחת את היכולת שלנו לחשיבה הגיונית. כך עלינו לבדוק מהי דרך ההפרדה ממושגיות. האם זה כמו שרועה הבקר מופרד מהפרות שלוף או שנזיר לשעבר נפרד מנדריו? בצורה כזו אנחנו רואים שיש שש תפיסות ישירות שגויות שהן תודעות מושגיות, ויש תפיסה ישירה מוטעית אחת שהיא אינה מושגית, כמו העין שמופיע לה הר כחול. סך הכול יש שבע, וכדי שהוא יהיה תודעה ישירה הוא צריך להיות אף אחד משבע התודעות האלו.
שאלה: ומה עם תודעת ההמחשה עליה דיברנו עכשיו?
תשובה: תודעת ההמחשה יכולה להיות גם תודעה מושגית, וגם תפיסה ישירה. למשל, עבור אדם נאצל (אריה) תודעת ההמחשה שלו היא תודעה ישירה. עבורנו זה יכול להיות כל אחת משש התודעות המושגיות.
אדם שכועס מאד, אם נחפש את  תודעת ההמחשה שלו, נמצא את ההכרה עיקרית שהכעס חובר אליו. הכעס הוא מרכיב מנטאלי שחובר להכרה עיקרית. אם זה אדם שרואה את הריקות בצורה ישירה, תודעת ההמחשה שלו תהיה תפיסה ישירה הרואה את הריקות.
תודעת המחשה מקובלת על כל האסכולות מהסווטאנטריקה ומטה. הפרסנגיקה מדהיאמיקה אינם מקבלים תודעת המחשה. לכל האסכולות הנמוכות מתחת לפרסנגיקה, כולם מקבלים שכאשר נחפש את הפרט ביד או ברגל וכו', ניתן למצוא אותו, ומה שנמצא זו תודעת ההמחשה. עבור הפרסנגיקה אין אף תודעה ביקום שקיימת מצד עצמה, ולכן אם נחפש את הפרט לא נוכל למצוא אותו. 
מה הכוונה בחלק השני של ההגדרה: שהוא אינו מוטעה. הכוונה בתודעה שאינה טועה ביחס למושא ההופעה שלו. מנקודת המבט הזו כל התודעות המושגיות מוטעות, מכיוון שהן טועות ביחס למושא המופיע שלהן. הן אינן רואות את המושא עצמו, אלא ערבוב עם הדימוי המנטאלי (meaning generality).
מה שמופיע לתודעה המושגית הינו משהו שהוא מעורבב עם משהו שאינו המושא עצמו. אם נסתכל על משהו בעינינו, ואז נעצום את העיניים, מה שיופיע לנו יופיע כאילו מכוסה, מעורבב עם משהו אחר, לא הדבר עצמו בצורה נקייה. תודעה מושגית אינה יכולה לעסוק במושא שלה מבלי שיופיע לה המושא המעורבב הזה. לכן כל התודעות המושגיות מוטעות ביחס למושא המופיע שלהם, משום שבהכרח המושא המופיע שלהן מעורבב.
כאשר היד שלי אוחזת בפעמון שכאן על השולחן, גם אם היא אוחזת רק בחוט של הפעמון ולא ישירות בפעמון, אנחנו נאמר שהיא אוחזת בפעמון. באותו אופן התודעה המנטאלית אינה אוחזת ישירות במושא שלה, אלא אוחזת בו דרך משהו אחר, הדימוי המנטאלי, ודרכו היא אוחזת במושא.
תפיסה ישירה חושית, כמו תודעת העין, תופסת את המושא בצורה ישירה, רואה ממש את המציאות ואינה מערבבת אותו עם משהו אחר. כך אנחנו רואים שתודעה אחת תופסת את המושא באמצעות משהו אחר, ואילו התודעה השנייה תופסת את המושא ישירות, כפי שהוא. התודעה המושגית תופסת את המושא שלה כמו במקרה שאני מחזיק ביד מפית ודרכה אני אוחז בעצמים השונים על שולחן. היא תופסת את המושאים, אבל יש מסך כלשהו שמפריד ביניהם. תפיסה ישירה תופסת את המושא מבלי המיסוך של המפית באמצע.
התודעה המושגית אוחזת במושא דרך המסך, ושניהם מופיעים לה כאילו הם אחד. לכן אנחנו אומרים שהיא מוטעית ביחס למושא המופיע.
שאלה: האם תתכן תפיסה ישירה של משהו שמעולם לא ראיתי קודם ואין לי מושג מהו ולמה הוא משמש?
תשובה: אם נשים ספל מול מישהו שמעולם לא ראה ספל, הוא אולי לא יכיר את השם ספל, אבל העין שלו מכירה את כל המאפיינים של הספל. הוא מבין את הספל לחלוטין. כאשר נגלה לו את השם ספל, הוא ידע עכשיו את השם, אבל הוא כבר ידע כל מה שיש לדעת על ספל קודם.
שאלה: אם אני אראה לו קופסא, הוא לא ידע מעצם ההתבוננות בקופסא שהיא משמשת כרדיו. האם עדיין ניתן להגיד שזו תפיסה ישירה?
תשובה: האם כדי להבין "רדיו" צריך באמת להבין מה התפקוד של רדיו, כמה תחנות יש לו וכו'? לא חייבים לדעת את התפקוד המלא שלו. העין יכולה להבין אותו בצורה ישירה. העין מבינה את המושא עצמו, לא חייבים להבין את כל מורכבות התפקוד שלו. הכוס הזאת יכולה להיות משהו שמכיל מים, תה או עארק. אבל כדי שהעין תבין את המושא היא לא צריכה לדעת מה בדיוק הכוס מכילה.
שאלה: כאשר דיברנו על שבע התפיסות הישירות המוטעות. האם בהכרח כאשר אתה משוחרר משבע התפיסות האלו אתה משוחרר ממושגיות?
תשובה: אם את מדברת על אדם, הרי שמי שמשוחרר משבע התפיסות המוטעות יהיה משוחרר ממושגיות. אבל אנחנו לא נאמר שכדי להיות משוחרר ממושגיות צריך שלא תהיה לו מושגיות. תהיה לנו את אותה בעיה עם תודעת ההמחשה.
שאלה: מהי תודעת המחשה?
תשובה: אם נשאל, לדוגמא, איפה לימור? נאמר שלימור כאן. אז נשאל האם היד של לימור זה לימור? או הרגל של לימור זו לימור? לא, אנחנו נאמר שזו אינה לימור. האסכולות הלא בודהיסטיות יקבלו שיש לימור שהיא נפרדת מהמצרפים של לימור. האסכולות הבודהיסטיות לא יקבלו שיש לימור שמופרדת מהמצרפים של לימור, אבל האסכולות הנמוכות יקבלו שכאשר אנחנו מחפשים את לימור, נמצא אותה בתוך המצרפים. מה נמצא? נמצא רצף תודעה שמתמשך מרגע לרגע, מחיים לחיים. את זה הם יקבלו כדוגמא, או המחשה של לימור. כשאנחנו מחפשים את האדם, נמצא רק את התודעה העדינה הזו.  לא נמצא את החומר. נמצא משהו שאינו נפסק ברגע המוות. אם היה חומר חלק מהאדם, איך אפשר היה להסביר לידה בעולם נטול חומר? הבה נתדיין
הנושא הוא תודעת ההמחשה של לימור, נובע שהוא לימור. אני מקבלת. נובע שלתודעת ההמחשה של לימור יש ראש, בגלל שהוא לימור. אין הכרח. זאת אומרת שיש לימור כלשהי שאין לה ראש, שאינה אוכלת כי אין לה פה.
אם את אינך תודעת ההמחשה, אז היכן ניתן למצוא את לימור? (לימור עונה) בגוף. אנחנו נגיד שיש לך גוף, או חומר, אבל לא נגיד שאת גוף.
הקושי לענות על השאלות האלו נובע מעצם הקבלה של האסכולות הנמוכות שיש משהו שניתן למצוא אותו. מנקודת המבט של הפרסנגיקה אין לימור שאפשר למצוא אותה. אבל כאן אנחנו לומדים מנקודת המבט של הסאוטנטיקה, ולכן חשוב להתדיין על הנושאים האלו ולפתח את החשיבה ההגיונית.

החלק הראשון של ההגדרה מפריד אותנו מכל סוגי התודעות המושגיות.
תודעה שאינה מושגית שהיא מוטעית, היא בהכרח שגויה. תודעה מושגית מוטעית אינה בהכרח שגויה. אבל תודעה חושית מוטעית היא בהכרח שגויה, כמו תודעת עין שאוחזת בקרן של ארנב, או בהר כחול.
שאלה: מה עם תודעה שאינה מושגית שתופסת את המושא כקיים בפני עצמו, האם היא מוטעית או שגויה?
תשובה: תודעה שאוחזת בקיום בפני עצמו, היא בהכרח תודעה מושגית. מנקודת מבט של הפרסנגיקה נאמר שלתודעה שאינה מושגית יופיע הקיום העצמאי, אבל הוא רק יופיע. והיא לא תאחז בו. מנקודת מבט של האסכולות הנמוכות זה יופיע רק לתודעה מושגית.



שיעור חמישי, יום שישי אחר הצהריים - ארבע תפיסות ישירות


סיימנו את ההגדרה של תפיסה ישירה. כעת נדבר על החלוקות שלה. יש ארבע:
תפיסה ישירה חושית, תפיסה ישירה מנטאלית, תפיסה ישירה של יודע עצמי ותפיסה ישירה של יוגי.

תפיסה ישירה ראשונה - חושית

 Sensory direct perception. ההגדרה שלה היא יודע שאינו מוטעה ומשוחרר ממושגיות אשר נולד בהסתמך על עוצמה חושית חומרית (physical sense power) שהיא התנאי השליט ( uncommon dominate condition) המיוחד לו. יש חמש כאלו. של העין למשל, היודע הבלתי מוטעה המשוחרר ממושגיות שנולד בהסתמך על עצמת העין שהוא התנאי השליט הייחודי לו.
מהי ההגדרה של תפיסה ישירה חושית שעוסקת בחומר? יודע שאינו מוטעה משוחרר ממושגיות המסתמך על עצמת העין שהיא התנאי השליט המיוחד לו.
מהי ההגדרה של תפיסה ישירה חושית שעוסקת בצליל? יודע בלתי מוטעה משוחרר ממושגיות שמסתמך על עצמת האוזן שהוא התנאי המיוחד לו.
וכן הלאה...
תחילת ההגדרה (בטיבטית) "העצמה בעלת החומר שהיא התנאי השליט המיוחד לה". מה משמעותו? אם מדברים על עצמת העין, למשל, יש לנו את בסיס העצמה, איבר העין. ויש את העצמה עצמה, חומר עדין כלשהו שיושב מאחורי הבסיס. האטומים שלהם מעורבבים אחד עם השני (של הבסיס ושל העצמה). מעורבבים כמו גרגירי אורז וגרעינים אחרים. כאשר העצמה מגיע מול עצם מסוים, העצם משתקף בתוך העצמה, ואז נולדת תודעת העין. הוא התנאי השליט.
בסיס העצמה עצמו הוא משהו שאפשר לראותו, זה האיבר עצמו. העצמה היא משהו עדין מאד, שאי אפשר לראותו. הוא שוהה בצורה כזו שהאטומים שלו מעורבבים עם איבר העין. בצורה כזו עצמת העין מחוברת לבסיס העצמה, וכשהיא חוברת לעצם שלושת התנאים הנדרשים ליצירת תודעה חושית מושלמים. התנאי הראשון הוא העצמה החושית, הוא התנאי השליט, התנאי השני הוא העצם, הוא התנאי הנראה, והתנאי השלישי הוא הרגע הקודם של התודעה. עצמת העין עצמה מתנהגת כמו מראה. העצם משתקף בתוך העצמה, ויחד עם הרגע הקודם של התודעה, התנאי המיידי, כאשר שלושת התנאים מושלמים, נולדת התודעה האוחזת בעין.
גן לה שואל: האם בתפיסתכם  (המדעית) ההסבר דומה?
דליה: העין משמשת כמראה, אבל המרכז שבו מעובדת התמונה הוא במוח. היום יש מכשירים שמאפשרים לשקף את התמונה ישירות אל המוח במקרה שאובדת עין אבל עצב הראייה נשאר מתפקד.
גן לה: אני לא יודע בכל הנוגע למדענים, אבל מנקודת המבט של הבודהיזם עצמת העין היא משהו שאנחנו לא יכולים לראותו. היא נקראת חומר צלול, משהו עדין מאד שאיננו יכולים לראות אותו.
התפיסה הישירה החושית איננה כמו תודעות מושגיות. היא אוחזת במושא בדיוק כפי שהוא משתקף בה. התודעה אוחזת במושא בדיוק כפי שהוא משתקף בעצמה. היא לא אוחזת בשום דבר מעבר למה שמשתקף בה.
לגבי תודעות חושיות ההסבר הוא שהן כמו אדם בעל עיניים שהוא אילם. הוא רואה את המושא בדיוק כפי שהוא, אבל הוא לא יכול לבטא את ההבחנה בין הפרטים. הוא קולט את המושא בצורה מלאה. התודעה המושגית היא כמו אדם עיוור שיכול לדבר. היא לא רואה את המושא בצורה ישירה, אלא בדרך עקיפה, דרך מסך מנטאלי. אבל אין לה שום בעיה לעשות את ההבחנה בין הפרטים. זה עושה את זה, התפקוד של זה וכו'.
עצמת העין היא משהו שמחובר לבסיס העין עצמו, והיא משקפת את כל הפרטים של המושא שמצוי מולו. בהסתמך על תודעת העין קולטת את כל הפרטים. היא אינה משנה דבר.
הערה: זו אינה תפיסה ישירה שכן עצמת העין משקפת את המושא, וכך תודעת העין אינה רואה אותו ישירות.
תשובה: זה לא כך. נכון שהמושא משתקף בתוך העצמה, אבל התודעה אוחזת במושא עצמו, ולא בהשתקפות. אם זה היה כפי שאתה אומר, לא היינו קוראים לזה תודעת עין שאוחזת בספל, אלא תודעת עין שאוחזת בהשתקפות.
מתוך חמש התפיסות הישירות החושיות האלו, שתיים, אלו שאוחזות בחומר ובצליל, הן מסוגלות לאחוז במושא שמנותק מהן ונמצא רחוק מהן. שלוש התפיסות הישירות האחרות, הן מוכרחות לגעת במושא שהן אוחזות בו.
נכון שגם תודעת העין צריכה לפגוש את גלי האור או תודעת הצליל צריכה לפגוש את גלי הקול, אבל עדיין המושא יכול להיות רחוק מאד, לפעמים מרחק של קילומטרים רבים. לגבי ריח זה נכון שלא צריך להיות צמוד, אבל גם לא יכול להיות רחוק מדי.
לגבי עצמת השמיעה, באבהידהרמה היא מוסברת כמו חמאה שחותכים בסכין ונוצרת שכבה מאד עדינה וחלקה. זו עצמת האוזן שנמצאת באוזן וקולטת אל גלי הקול המגיעים אליה.
עוצמת האף מוסברת כמו מכסה של הספל, היא עגולה, אפשר גם לומר שיש לה צבע, למרות שאיננו יכלים לראות אותה. היא מצויה בתוך האף, והיא צריכה להיפגש ישירות עם הריח כדי שנוכל לחוש בו.
עצמת הלשון נראית כמו חצי ירח המחוברת לבסיס עצמת הלשון (לאיבר הלשון), וגם היא צריכה לבוא במגע ישיר עם העצם כדי לחוש בטעם.
תפיסה ישירה האוחזת בצליל, לדוגמא, אם המושא שלה נמצא במרחק, אפשר לראות שלוקח לה זמן עד שהיא שומעת את הצליל (כמו מטוס מרוחק). צריך להבין שגלי הקול הוא משהו נע ולכן הוא צריך להתקרב לאוזן כדי שאפשר יהיה לקלוט אותם.
עצמת הגוף היא מתפרשת בכל הגוף. כדי שהיא תאחז במושא שלה עליה להיפגש עם המושא.
אם כן, מתוך חמש התפיסות הישירות האלו, הן כולן אילמות, אבל שלוש האחרונות הן הכי אילמות, כי הן צריכות ממש להיפגש ישירות עם המושא כדי להבחין בו. כל התפיסות הישירות החושיות האלוף שלא כמו תודעה מושגית, צריכות את כל שלושת התנאים כדי להיוולד. תודעה מושגית לא חייבת את שלושת התנאים, השליט, המיידי והנראה.
למשל תפיסה ישירה האוחזת בחומר, התנאי המיידי הוא התודעה המקדימה מיידית. זה דבר שקיים כל הזמן. גם העצמה קיימת כל הזמן, אבל ברגע שהעצמה פוגשת את המושא נולדת תודעת העין. תודעה מנטאלית אינה דורשת את כל שלושת התנאים האלו.

תפיסה ישירהראשונה - מנטאלית

תפיסה ישירה מנטאלית שנולדה מהחושים

ההגדרה שלה היא: יודע שאינו מוטעה ומשוחרר ממושגיות (נכון לכל סוגי התפיסה הישירה) שנולד בהסתמך על העצמה המנטאלית, שהיא התנאי השליט המיוחד לה.
מהי העצמה המנטאלית? אם יש לנו למשל תודעה מנטאלית שנולדה מתודעת עין האוחזת בחומר, העצמה המנטאלית של אותה תפיסה ישירה מנטאלית תהיה הרגע האחרון של תודעת העין. העצמה המנטאלית היא תודעה, לא חומר.
באופן זה יש לנו חמישה סוגים של תפיסות ישירות מנטאליות, אחת לכל אחד מהחושים. יש תפיסה ישירה מנטאלית שנולדת מתודעת עין שאוחזת בחומר, או תודעה מנטאלית ישירה שאוחזת בצליל, שהתנאי השליט שלה הוא הרגע האחרון של תודעת האוזן האוחזת בצליל. נאמר שהתפיסה הישירה המנטאלית הזאת הנולדת מתודעת החושים היא הרגע הזעיר ביותר. אנחנו לא מודעים לה. בגלל שהיא כל כך קצרה אנחנו אומרים עליה שהיא לא מבינה את המושג שלה. המושא מופיע לה אך אינו מוודא (appearing but not ascertained). אם אני אשאל אתכם מהי החלוקה לתודעה ישירה מנטאלית הנוצרת מתודעה חושית? יהיו לנו חמש: תפיסה ישירה מנטאלית שנולדת מתפיסה ישירה חושית האוחזת בחומר וכו'.
החלוקה של תפיסה ישירה מנטאלית: יש את זו הנולדת מתפיסה ישירה חושית, את זו הנולדת ממדיטציה, ואת זו שאינה אף אחת מהם.

אם יש לנו תפיסה ישירה חושית האוחזת במושא. ברגע שאני עוצם את העין, האם באמת נולדת בנו תפיסה ישירה מנטאלית? האם הבחנתם בה? התשובה (של הקהל) לא. הרגע קצר מדי. (גן לה:) גם אני לא. אם הרגע הזה מגיע, הוא אמור להגיע מיד אחרי שהתפיסה הישירה החושית נפסקת. אבל יהיה קשה מאד להבחין בתודעה הזו. אם אנחנו מבחינים בה, זו כנראה התודעה המושגית המתעוררת בעקבות התודעה החושית, לא התודעה המנטאלית הישירה. אם לדוגמא נסתכל על הספל ואז נעצום את העיניים, נבחין בתודעה המושגית האוחזת בספל. זה יכול להישאר זמן קצר מאד. אבל כאן מדובר על תודעה קצרה מאד.
בורנאסי יש קבוצות של לא בודהיסטים ששואלות את הבודהיסטים איך הם מוכיחים שתודעה כזו אכן קיימת. (פונצוק מוסיף, גם אני שאלתי את גן לה איך מוכיחים, והוא אמר שקשה מאד להוכיח).
מנקדות המבט של פרסנגיקה מדהיאמיקה מסבירים שלאחר שנולדת תפיסה ישירה חושית נולדת תפיסה מנטאלית שאוחזת בחומר, אבל על פי הפרסנגיקה זו תפיסה מושגית. לדבריהם יכולה להיות תפיסה מושגית שהיא תפיסה ישירה. והיא נמשכת מעבר לרגע הזעיר ביותר.
מה שאנחנו לומדים עכשיו זה מנקודת מבט של האסכולות הנמוכות יותר. איך הן מוכיחות זאת? רק על ידי ציטוט מהכתובים. לא בטוח אם הציטוט הוא מהסוטרות או מהפרשנים ההודים: "תודעת החומר מסתמכת על העין ומסתמכים על התודעה" לכן אנחנו יודעים שיש גם תודעה מנטאלית ישירה.
עכשיו כשאנחנו לומדים לוריג אנחנו לומדים מנקודת המבט של האסכולות הנמוכות, ולכן עלינו לקבל את ההשקפה של התפיסה המנטאלית הזו, אבל מנקודת המבט של פרסנגיקה מדהיאמיקה זה אינו קיים. אם אנחנו מוצאים שטענה של פרסנגיקה מדהיאמיקה סותרת את המציאות, יש לנו בעיה. אבל אם אנחנו מוצאים שיש סתירה בין טענות של האסכולות הנמוכות למציאות, זו לא בעיה כל כך גדולה.

תשובה לשאלה: תפיסה ישירה חושית, ברגע שהיא נפסקת, תפיסה ישירה מנטאלית נולדת מיד. אין רגע ביניהם. אם ננסה למצוא אותה בעצמנו, לא נוכל להבחין בה.

תפיסה ישירה מנטאלית הנולדת ממדיטציה

עברנו על תפיסה ישירה מנטאלית שנובעת מתפיסה חושית. עכשיו יש תפיסה ישירה מנטאלית שנולדת ממדיטציה. יש חמש כאלו: חמשת הסוגים של תפיסה על חושית במכלול של אדם רגיל. כל אחד מסוגי התפיסות העל חושיות האלו ייכלל בסיווג של תפיסה מנטאלית ישירה שנובעת ממדיטציה.
הסוג השלישי הוא תפיסה ישירה מנטאלית שהיא לא אף אחת משתיהן. כאן כלולות היודע העצמי ותפיסה על חושית בתודעתו של יצור במצב הביניים (הבארדו).
חמשת סוגי התפיסה העל חושית: העין השמימית, האוזן השמימית, זיכרון חיים קודמים, יודעת את תודעתם של אחרים, האצלה קסומה.



שיעור שישי, יום שבת בבקר  - היודע העצמי והיוגי


אתמול התחלנו לדבר על התפיסה הישירה, אשר נחלקת לארבע: חושית, מנטאלית, יודע עצמי ויוגית. מתוך אלו הספקנו לעבור על הראשונה, תפיסה ישירה חושית. זו נחלקת לחמש: תפיסה ישירה חושית האוחזת בחומר, בצליל, בטעם, בריח ובמגע. אחר כך המשכנו אל התפיסה הישירה המנטאלית, אשר נחלקת לשלוש: זו הנובעת מתפיסה ישירה חושית, זו הנובעת ממדיטציה וזו שהיא לא אף אחת משתי אלה. השלישית היא תפיסה ישירה שהיא היודע העצמי, ואנחנו צריכים גם לדבר על אופן ההיווצרות של תפיסה ישירה מנטאלית הנובעת מתפיסה ישירה חושית.

תפיסה ישירה שלישית - היודע העצמי

ההגדרה של היודע העצמי היא: זה שהוא בהיבט של אוחז. ההגדרה של תפיסה ישירה שהיא יודע עצמי היא: יודע משוחרר ממושגיות ואינו מוטעה שהוא בהיבט של אוחז.
מה הכוונה בהיבט של אוחז? הכוונה לתודעה שהמושא שלה הוא בהכרח תודעה. הן המושא שהיא אוחזת בו והן המושא שמופיע לה, שניהם בהכרח תודעה.
באסכולות המקבלות את היודע העצמי נאמר שאם יש לנו למשל תודעת עין האוחזת בחומר, היא עצמה אוחזת במושא החיצוני שהוא החומר, אבל יש אספקט שבטבעו הוא אותו הטבע של תודעת העין, אבל תפקידו הוא להתבונן בתודעת העין עצמה. יש לנו את תודעת העין האוחזת בחומר, ותודעה אחת שאוחזת בתודעת העין, אחת מתבוננת החוצה ואחת פנימה, זה מה שנקרא היודע העצמי. לא כל האסכולות מקבלות את קיומו של היודע העצמי, ולכן אנו אומרים שקבלת היודע העצמי היא מכוח האסכולה.

מדוע האסכולות האלו מקבלות את קיומו של היודע העצמי? הן טוענות שאנחנו זוכרים שראינו משהו, ואין שום אפשרות שנזכור משהו שלא התבוננו בו. אם ראינו אתמול עצם מסוים, אנחנו זוכרים היום את העצם מכוח תודעת הראייה, אבל אנחנו זוכרים גם שראינו את העצם, ואת הראייה זו אנחנו יכולים לזכור רק אם תודעה מסוימת התבוננה בראייה. לכן היודע העצמי הוא התודעה המתבוננת בראיה ובזכותה אנחנו זוכרים את הראייה עצמה. אין לנו שום אפשרות לזכור משהו שלא ראינו אותו. כאשר אנחנו אומרים שראינו משהו, האם יכול להיות שאנחנו זוכרים משהו שמעולם לא ראינו? לא. זה בדיוק מה שהאסכולות האלו אומרות, ולכן הן טוענות שמכיוון שאנחנו זוכרים גם את הנושא וגם את המושא, הר שאת המושא אנחנו זוכרים מכוח תודעת העין שראתה אותו, אבל את הנושא, את ראיית העצם, אנחנו זוכרים מכוח יודע הכול.
(גן לה בודק עכשיו האם באמת צריך, במציאות, בשתי תודעות נפרדות בשביל לזכור הן את העצם והן את הראייה שלו:)
כשאנחנו זוכרים משהו אנחנו זוכרים במעורבב את המושא ואת הראייה שלו. מאיזה כוח אנחנו זוכרים את הראייה עצמה?
אם אנחנו אומרים שאנחנו זוכרים את הראייה מכוח היודע העצמי, הרי שמעצם זכירת הראייה אנחנו זוכרים גם את העצם, האין זאת? אם אנחנו זוכרים את ראיית העצם, בהכרח נזכור את העצם עצמו, כך שאפשר לומר ששניהם באים מכוח היודע העצמי, האם זה כך?
אם לדוגמא אנחנו פוגשים מכרים שלנו ואנחנו זוכרים שכבר פגשנו אותם בעבר. עצם העובדה שאנחנו זוכרים את אותו אדם מהעבר, והעובדה שאנחנו זוכרים שראינו אותו בעבר, שתיהן מגיעות מאותה תודעה. אם אנחנו זוכרים את המושא, אנחנו נזכור גם את ראיית המושא. אין צורך להפריד ביניהם.
אם כך, האם לדעתכם יש או אין יודע עצמי?
אלו שמקבלים את היודע העצמי טוענים שאנחנו זוכרים גם את המושא וגם את יודע המושא, ולכן צריך שתי תודעות. אלו ששוללים את היודע העצמי טוענים שמעצם זכירת הכוס אנחנו זוכרים גם את תודעת העין שרואה את הכוס, ולכן אין צורך בשתי תודעות נפרדות.
הערה: יש כאלו שזוכרים את המושא אבל לא זוכרים שראינו אותו.
תשובה: אין דבר כזה. אם אנחנו זוכרים את המושא, אנחנו בהכרח זוכרים שראינו אותו. השאלה היא האם אלו הן שתי תודעות שונות או לא.
אם כן, יש לנו שתי אסכולות, אחת שטוענת שיש צורך ביודע עצמי וזו שטוענת שאין צורך בכך. אני אתדיין עכשיו עם אלה שגורסים שיש צורך ביודע עצמי
הנושא, אם אני זוכר משהו, בהכרח הייתה תודעה שהתבוננה בו. מקבלים. כשראינו משהו בעבר, אנחנו זוכרים גם את התודעה שקלטה, מכוח מה אנחנו זוכרים את התודעה שקלטה את המושא?
אם אנחנו זוכרים את העצם, האם בהכרח אנחנו זוכרים את מי שראה את העצם? אנחנו מקבלים. אם אנחנו זוכרים את תודעת העין עצמה, אנחנו נזכור גם את הראייה וגם את המושא. אין צורך לומר שיש יודע עצמי בשביל לזכור את תודעת הראיה. אין הכרח שנחווה משהו בצורה ישירה כדי שנזכור אותו. לדוגמא, אם משהו עקץ אותנו ביד והיא מתנפחת לה, גם אם לא ראינו את מה שעקץ אותנו, נוכל לזכור שמשהו עקץ אותי. באותו אופן אנחנו לא חייבים להתבונן בתודעה כדי לזכור שראינו את העצם.
לסיכום, האסכולה שאומרת שיש יודע עצמי טוענת שאם אנחנו זוכרים משהו בהכרח חווינו אותו באופן ישיר. האסכולה ששוללת יודע עצמי טוענת שלא חייבים לחוות משהו באופן ישיר כדי לזכור אותו, ואם אנחנו זוכרים את המושא שלה, אפשר באופן עקיף לזכור את התודעה שהתבוננה בו.
שנטידווה אמר במדריך לדרך הבודהיסטווה שאם בזמן הקיץ משהו עקץ אותנו, כאשר אנחנו רואים את בואו של החורף והעקיצה הזו עדיין קיימת, נזכור שמשהו עקץ אותנו בקיץ. כך הוא מפריך את ההכרח בתודעה שחווה באופן ישיר את התודעה כדי שנזכור אותה.
כך אנחנו מבינים את הטיעונים לכאן ולכאן. למשל בהווי-ויוקה Bhaviveka, בטקסט שלו הבהרת דרך האמצע כתב: לא משנה עד כמה נחשוב על כך שוב ושוב, אין שום סיבה שתהיה ראייה של הראייה. הוא אינו מקבל את היודע העצמי. ישנן מספר אסכולות, לא רק הפרסנגיקה, שאינן מקבלות את קיומו של היודע העצמי.
היבט האוחז זו ההגדרה של היודע העצמי.
שאלה: מי הוא זה שמבחין בדברים שעולים בתודעה בזמן המדיטציה, אם זה אינו היודע העצמי?
תשובה: אין דבר כזה, אנחנו לא יכולים להתבונן בתודעה שלנו עכשיו. אנחנו תמיד מביטים בתודעה שכבר חלפה. הן לא קיימות בו זמנית. כאשר מישהו אומר שלא יכולות להיות שתי תודעות שמביטות אחת בשנייה, נאמר לו שאמנם לא יכולות להיות שתי תודעות מנטאליות שהטבע שלהן שונה שנולדות בו זמנית, אבל במקרה שכאן הן אינן בו זמניות, אחת נולדת והשנייה נולדת רגע אחריה ומביטה בה. לכן אין צורך להציב כאן יודע עצמי. מעבר לכך, התודעה הבוחנת את התודעה היא תודעה שבוחנת, וזו בכל מקרה לא תכונה של יודע עצמי. יודע עצמי אינו יכול לבחון, לחקור, לנתח.
שאלה: האם כל תודעה שלנו מלווה בתודעה שזוכרת?
לא, אין הכרח שנזכור כל תודעה. לפעמים אנחנו זוכרים ולפעמים איננו זוכרים.
שאלה: מהי התודעה שזוכרת?
תשובה: זיכרון הוא משהו שהמושא שלו קרה בעבר, וכשהוא מתעורר זו תודעה מושגית שזוכרת את מה שקרה בעבר.

בין הגורמים ההכרתיים יש גורם תודעתי שנקרא תשומת לב, (בטיבטית זה נקרא זיכרון) אבל זו לא הכוונה כאן.

תפיסה ישירה רביעית - יוגית

ההגדרה: יודע נשגב במכלול של אדם נאצל, המשוחרר ממושגיות ואינו מוטעה, אשר נולד בהסתמך על יציבות מדיטטיבית של האיחוד של שמטהה וויפסנה, שהיא התנאי השליט המיוחד לו.
התפיסה היוגית העיקרית שאנחנו מדברים עליה היא זו המבינה ריקות, העדר העצמיות של האדם ושל התופעות, המבינה את 16 ההיבטים של ארבע האמיתות, ארעיות וכו'.
לדוגמא מושא הריקות, ההיווצרות הזו של התפיסה הישירה היוגית היא הדרגתית מאד. בשלב הראשון אנחנו קוראים ושומעים שוב ושוב על נושא הריקות. זו הבנה כללית של משמעות הריקות. אחר כך נחשוב על כך שוב ושוב, בהסתמך על סימן מדויק כלשהו נגיע להבנה מלאה של הריקות, ואז נגיע לחוויה שנובעת מהרהור. אחר כך, על ידי כוח ההרגלה, החזרה שוב ושוב על המחשבה הזו, כאשר נגיע ליכולת להתרכז בריקות ללא כל מאמץ נגיע לחוויה שנובעת ממדיטה, וזה מה שמדובר עליו כאן בתפיסה הישירה היוגית.
כפי שאמר שנטידווה: כל מה שהוסבר עכשיו נעשה לשם הבנת החכמה. הכוונה היא שמטרת כל מה שהבודהה לימד היא להביא אותנו להבנה של המציאות המוחלטת. ללא הבנה זו לא נוכל לעצור את הרגשות העוכרים ולהשתחרר מהסבל. גם לימוד הלוריג והיודע, כפי שאנו עושים כעת, היא לשם הבנת הריקות והמציאות המוחלטת.
כאן מוסבר מהי התודעה המבינה את הריקות בצורה ישירה. כדי להגיע אליה עלינו לעסוק שוב ושוב בהרגלת התודעה. בהתחלה יש לנו את תשעת מצבי התודעה שעלינו לעבור עליהם כדי להגיע לתודעת השמטהה (שהייה בשלווה). כדי להשיג אותם עלינו להשתמש בששת הכוחות ושבעת העיסוקים המנטאליים. לבסוף נפתח את תודעת השמטהה, שהיא גורם הכרתי שנקרא ייצוב מדיטטיבי. צמוד אליו גורם הכרתי אחר שנקרא הגורם ההכרתי של החכמה.
יש לנו תודעה עיקרית אחת, וסביבה יש מספר גורמים הכרתיים. בעקבות השקעת המאמץ בפיתוח שמטהה, הגורם ההכרתי שנקרא ייצוב מדיטטיבי מקבל את ההיבט של שמטהה. יחד איתו יש את הגורם ההכרתי של חכמה. על ידי תרגול מדיטטיבי חוזר ונשנה הגורם ההכרתי של החכמה מקבל את האספקט של ויפסנה. כך יש לנו תודעה שבה יש גורם הכרתי של ייצוב מדיטטיבי באספקט של שמטהה, וגורם הכרתי של חכמה בהיבט של ויפסנה, ולתודעה הזו אנחנו נקרא האיחוד של השמטהה והויפסנה.
כאשר תופסים לראשונה את האיחוד הזה של שמטהה וויפסנה, השמטהה והויפסנה עצמם יהיו בהתחלה תפיסה מושגית. למשל האיחוד שלהם המתבונן בריקות יהיה בהתחלה תודעה מושגית. עם הזמן והתרגול התודעה הזו הולכת ונהיית עדינה יותר ויותר, עד שהיא הופכת לתפיסה ישירה, אשר התנאי השליט שלה הוא האיחוד הזה של שמטהה וויפסנה. בשלב הזה משיגים את התפיסה הישירה היוגית.
כפי שהסברנו אתמול את התפיסה הישירה החושית ואמרנו שהתנאי השליט של התפיסה הישירה החושית של העין הוא השתקפות המושא בעצמת העין, כך כאן האיחוד של השמטהה והויפסנה המתבוננות בריקות יהיו בהתחלה תודעות מושגיות. התפיסה שלהן תלויה בדימוי המנטאלי של הריקות. אבל מכוח המדיטה וההתרגלות, (וזה לא יגיע ללא מאמץ ומדיטה), הדימוי המנטאלי הזה הולך ומצטמצם והריקות הולכת למתבהרת עד שהדימוי המנטאלי נעלם והתנאי השליט משקף בצורה ישירה וברורה את הריקות, ומכוח זה נולדת התפיסה הישירה של הריקות. כבר אין צורך להסתמך על הדימוי המנטאלי, ונולדת התפיסה הישירה היוגית.
עצם העובדה שזה מופיע בצורה כה צלולה, זה מכוח ההרגלה והמדיטציה החוזרת. כמו בן שאימו נפטרה, והוא מעלה את דמותה בעיני רוחו שוב ושוב עד שהיא מופיעה בצורה ברורה וצלולה ללא כל מאמץ. או מישהו שקשור מאד למישהו אחר, מעצם המחשבה החוזרת ונשנית על האדם הזה, דמותו מופיעה באופן ברור מאד. אם מישהו מפחד מגנב בלילה וחושב עליו שוב ושוב, גם אם לא יהיה גנב, הפחד יהיה מאד חזק ומוחשי. זה מדגים את כוח ההרגלה. גם כאן, כדי שהריקות תהפוך ליותר ויותר צלולה, עלינו להרגיל את עצמנו שוב ושוב עד שהדימוי המנטאלי ילך ויצטמצם ונראה את הריקות בצורה ישירה.
בהתחלה, כאשר האיחוד הזה של שמטהה וויפסנה נולד, התודעה רואה אותו דרך מסך מסוים, של הדימוי המנטאלי. על ידי ההרגלה המסך הולך ומצטמצם, עד שהוא נעלם לגמרי, ורק אז זו הופכת לתפיסה ישירה יוגית, והאדם הופך לאדם נאצל (Arya being) והוא נמצא על דרך נאצלת.
אם נחלק את התפיסה הישירה היוגית, ניתן לעשות זאת על פי שלושת המובילים. יש תפיסה ישירה יוגית במכלול של אדם נאצל במוביל השומעים (Shravaka), או במכלול של הבודהות לעצמם (Pratyekabuddha), או במכלול של בודהיסטוות. עבור כל אחד מהם, האיחוד של שמטהה וויפסנה יהפוך מתפיסה מושגית לתפיסה ישירה על ידי הרגלה. התודעה הזו המבינה את הריקות בתפיסה ישירה תהפוך לתודעה יוגית. כך נולדת התפיסה הבלתי מוטעית ומשוחררת ממושגיות שהתנאי השליט שלה הוא האיחוד של השמטהה והויפסנה, ומי שיש לו את התפיסה הזו הוא אדם נאצל. כך הגענו להגדרה של תפיסה ישירה יוגית.
יש כל מיני סוגי חלוקה נוספים שאין צורך לעבור עליהם עכשיו.
שאלה: האם זו אותה תודעה שעוברת שינוי, או שזו כל פעם תודעה אחרת?
תשובה: התודעה עצמה היא לא אותה תודעה, אבל זהו רצף אחד. זה לא יהיה מדויק לומר שזו תודעה אחת. לא חשוב מה אורך הזמן שעבר. רצף התודעה הוא זה שהופך לתפיסה ישירה מכוח ההתרגלות.
שאלה: האם אני יכול לצמצם ולמחוק את הדימוי המנטאלי גם כאשר המושא שלי הוא הספל, או כאשר הוא הקרן על ראש הארנבת.
תשובה: לגבי הכוס, כן אפשר לעשות זאת, אבל אין שום צורך, כי אנחנו יכולים לראותו בצורה ישירה. אנחנו צריכים לעשות את זה עם מושאים שאיננו יכולים לראות אותם עם תודעה חושית, כמו הריקות. שם עלינו להסתמך על תודעה מנטאלית בהתחלה. לגבי הקרן של הארנב: אם נחזור וננתח (בתהליך הויפסנה) שוב ושוב, אנחנו נאבד עם הזמן את הביטחון שהקרן קיימת, עד שהיא תעלם לחלוטין.
שאלה: בתפיסה הישירה החושית דובר על עצמה חומרית עדינה. האם העצמה הזו היא אנרגיה או רוח, ומהי העצמה שיש בתפיסה היוגית?
תשובה: לגבי התפיסה הישירה החושית, עצמת העין היא לא אנרגיה, אלא חומר עדין. זה מנקודת המבט הנמוכה. מנקודת המבט של אסכולת ה"תודעה בלבד", הם מסבירים את העצמה כרישום על התודעה. לגבי התנאי השליט של תפיסה ישירה יוגית, זו תודעה, האיחוד של שמטהה וויפסנה.
שאלה: לפעמים יש לאנשים זיכרונות מחיים קודמים של דברים שהם ראו מכיוון שבחיים האלה יש לי תודעת עין חדשה, האם זה לא מעיד שבהכרח צריכה להיות תודעה אחרת שזוכרת?
תשובה: הזכירה נעשית בדיוק באותה צורה. ראינו בעזרת העין, והתודעה המנטאלית זוכרת את מה שראינו. זו לא צריכה להיות אותה תודעת עין. מה שזוכר זו התודעה המנטאלית.
שאלה: האם הזיכרון של משהו שראיתי בעבר נמצא באותו רצף של תודעה מושגית שהתעוררה בצמוד לתודעה החושית שראתה את העצם?
תשובה: אין בעיה להגיד שזה רצף אחד.



שיעור שביעי, יום שבת אחר הצהריים  -


סיימנו את כל החלוקות של התפיסה הישירה: חושית, מנטאלית, יודע עצמי ויוגית. לגבי המנטאלית יש את זו הנובעת מתפיסה ישירה חושית, ואופן ההיווצרות שלה מוסברת בדרכים שונות, אותן אני אסביר עכשיו.

אופני ההיווצרות של התפיסה הישירה המנטאלית נובעת מהתפיסה הישירה החושית

לגבי התפיסה הישירה המנטאלית הנובעת מהתפיסה הישירה החושית, אמרנו כבר שבנוגע למערכת הטיעונים שלנו תיוולד קודם כל התפיסה הישירה החושית, ורק לאחר שהיא תיפסק, רגע אחד אחר כך תיוולד התפיסה הישירה המנטאלית שנובעת ממנה. אבל יש עוד שתי מערכות טיעונים לגבי אופן ההיווצרות של התפיסה הישירה המנטאלית הזו.

היווצרות לסירוגין

אחת אומרת שהרגע הראשון של התפיסה הישירה החושית, ואז, במקום הרגע השני שלו נוצר הרגע הראשון של התפיסה הישירה המנטאלית. אחר כך מגיע הרגע השני של התפיסה הישירה החושית, ואז הרגע השני של התפיסה הישירה המנטאלית. זה נקרא אופן ההיווצרות לסירוגין.

היווצרות של שלוש בו זמנית

המערכת השנייה טוענת שההיווצרות היא משולשת בו זמנית. קודם כל נוצר הרגע הראשון של התפיסה הישירה החושית, ומיד אחריו הרגע הראשון של התפיסה הישירה המנטאלית שנובע ממנו, וגם הרגע השני של התפיסה הישירה החושית ובאותו רגע גם היודע העצמי הן של התפיסה הישירה החושית והן של התפיסה הישירה המנטאלית. באופן זה נולדות שלוש תודעות בו זמנית.
קודם כל נולד הרגע הראשון של התודעה החושית התופסת בחומר. מיד אחר כך נולד הרגע הראשון של התפיסה המנטאלית האוחזת באותו החומר, ובאותו רגע גם הרגע השני של התפיסה הישירה החושית המתבוננת בחומר וגם היודע העצמי. כך נולדות שלוש תודעות, שאחת מהן מתבוננת פנימה ושתיים מתבוננות החוצה.

היווצרות בסוף הרצף

מערכת הטיעונים האחרונה מביאה את אופן ההיווצרות האחרון של סוף הרצף בלבד. אם יש תודעה ישירה חושית שנמשכת חמישה רגעים, במשך חמשת הרגעים האלו לא תיווצר שום תפיסה ישירה מנטאלית, ורק כאשר תיפסק התפיסה הישירה החושית תיוולד התפיסה הישירה המנטאלית. אם התפיסה הישירה החושית תימשך עשרה רגעים, אז רק בסופם תיוולד התפיסה הישירה המנטאלית לגבי אותו מושא.
אם יש לנו תפיסה ישירה חושית שנמשכת חמישה רגעים, למרות שברגע השני שלה הרגע הראשון כבר לא קיים, הרצף ממשיך להתקיים. רק אחרי שכל הרצף של תפיסה חושית נגמר תיוולד התפיסה הישירה המנטאלית.
לא משנה כמה זמן נמשכת התפיסה הישירה החושית, כל עוד היא עדיין קיימת לא תיווצר התפיסה הישירה המנטאלית. אם נסתכל על הטנגקה במשך דקה ואז נעצום את העיניים, רק אז תיווצר התפיסה הישירה המנטאלית.

הטענות כנגד כל אחד מההסברים

מה הטענות כנגד מערכות הטיעונים האלו. לגבי מערכת הטיעונים הראשונה הגורסת שהתפיסה הישירה החושית והמנטאלית נוצרות לסירוגין. אם כך היה המצב, הרי שברגע הראשון נולדת תפיסה ישירה חושית, אחריה מנטאלית ואז שוב חושית. זאת אומרת שאין רצף בין הרגעים של התפיסה הישירה החושית. היא מפסיקה כל פעם לרגעים של תפיסה ישירה מנטאלית. לגבי מערכת הטיעונים שלנו זו אינה טענה שיכולה להתקבל. יתר על כן, הרגע הראשון של תפיסה ישירה  חושית הוא הגורם הישיר של הרגע השני של התפיסה הישירה החושית, אבל על פי ההסבר של היווצרות לסירוגין הרגע הראשון של התפיסה החושית אינו יכול להיות הגורם העיקרי של הרגע השני של התפיסה הישירה החושית, כי הוא אינו צמוד אליו. לכן מערכת הטיעונים שטוענת שבים הרגע הראשון של התפיסה הישירה החושית לרגע השני נולד רגע של תפיסה ישירה מנטאלית, המערכת הזו אינה מתקבלת.

בנוגע למערכת הטיעונים השנייה הגורסת היווצרות של שלושה בו זמנית, היא מדברת על רגע שראשון שבו נולדת התפיסה הישירה החושית, ואז ברגע השני נולדים הרגע השני של התפיסה הישירה החושית יחד עם התפיסה הישירה המנטאלית ועם היודע העצמי. מערכת הטיעונים שלנו אינה מקבלת זאת מכיוון שלמעשה אמורות להיוולד כאן ארבע תודעות, שכן היודע העצמי הוא ספציפי לכל תודעה, ולכן צריך להיוולד יודע עצמי לתפיסה הישירה החושית, ואחר לתפיסה הישירה המנטאלית. דהיינו יש כאן בעיה מבחינת השם. אבל גם מבחינת המשמעות יש בעיה, שכן לא יכולה להיוותר תפיסה ישירה מנטאלית בו זמנית עם תפיסה ישירה חושית. לכן רק אחרי שהתפיסה הישירה החושית מסתיימת יכולה להיווצר תפיסה ישירה מנטאלית.

לכן מערכת הטיעונים שלנו אומרת שקודם כל רצף התפיסה הישירה החושית נוצר, וכל עוד הוא נוצר לא נוצרת שום תפיסה ישירה מנטאלית, ורק אז נוצרת התפיסה הישירה המנטאלית. מבחינת מערכת הטיעונים שלנו זה ההסבר הטוב ביותר לאופן ההיווצרות של התפיסה הישירה המנטאלית.
אם אתם באמת טוענים שבזמן שיש תפיסה ישירה חושית לא יכול שבו זמנית תיוולד תפיסה ישירה מנטאלית, איך יכול להיות שבזמן שיש תפיסה ישירה חושית נוצרת תפיסה ישירה מנטאלית? את זה אנחנו יודעים כי בטקסטים נאמר כי תפיסה מושגית שאוחזת במשהו אחרי שהסתיימה התפיסה הישירה החושית היא לא ברורה, אבל כזו שנוצרת בו זמנית עם התפיסה הישירה החושית היא ברורה מאד. מכאן ברור שיכולה להיווצר תודעה מושגית במקביל לתפיסה ישירה חושית. אז למה לא תפיסה ישירה מנטאלית?
אם נגיד שאי אפשר שתודעה מושגית תיווצר בו זמנית אם תפיסה ישירה חושית, אז אני צריך לעצום את העיניים כדי לדעת מה צבע הקיר שאני מתבונן בו?
אם אתם טוענים שהתודעה המושגית יכולה להיוולד בו זמנית עם התפיסה הישירה החושית, מדוע שנצטרך לעצום את העיניים כדי שתיווצר תודעה ישירה מנטאלית?
יש את הרגע הראשון של התפיסה הישירה החושית שאוחזת בספל, לדוגמא, ברגע השני יש לנו את העצמה המנטאלית שהיא התנאי השליט של התפיסה הישירה המנטאלית, יש את העצם, ויש את הרגע הקודם של התודעה המנטאלית, אז מדוע שלא תוכל להיווצר כבר אז תפיסה מנטאלית ישירה, ולא רק בסוף הרצף?
אילון: משום שלא יכולות להיווצר שתי תודעות שונות באותו זמן.
גן לה: אם כך, אז גם לא יכולה להיווצר תודעה מושגית בזמן שקיימת תודעה חושית?
אילון: לא.
גן לה: אם כך אין הבדל בין מישהו שחושב על הצבע הכחול בעודו מתבונן בקיר הכחול, וזה שחושב על כך רק בעודו זוכר זאת?
אילון: האפשרות השנייה לא קיימת.
גן לה: טקסטים רבים מדברים על כך שיש הבדל בצלילות של התודעה הזוכרת כחול וזו המתבוננת בכחול. זה סותר את נקודת ההשקפה שלך.

לדעתי ההסבר הטוב ביותר הוא היווצרות של ארבעה בו זמנית, למרות שזה לא מוזכר בטקסטים. ברגע הראשון נוצרת תפיסה ישירה חושית, וברגע השני נוצרים הרגע הראשון של התפיסה הישירה המנטאלית, השני של התפיסה הישירה החושית ושני היודעים העצמיים שמביטים בהן. אם באמת היה מוסבר אופן ההיווצרות הזה, כאשר מדברים על תפיסה ישירה מנטאלית, הוא נולד, מופיע אך אינו מוודא, כמו להדליק נורה לחלקיק שנייה. אין סיבה שלא נאמר שבו זמנית עם התפיסה הישירה החושית נולדת שוב ושוב התפיסה הישירה המנטאלית לפרקי זמן כה קצרים שאנחנו לא מצליחים להבחין בהן.
ההסבר של דהרמה-מיטרה (פנדיט הודי) היה ההסבר של ההיווצרות בסוף הרצף, וצונג קאפה קיבל אותו, אבל לי ההסבר של ההיווצרות של הארבעה בו זמנית נראה הטוב ביותר.

שאלות ותשובות

שאלה: למה הוא טוב יותר מההסבר של ההיווצרות לסירוגין?
תשובה: את ההסבר הזה אי אפשר לקבל כלל ועיקר, כי הם טוענים שאין רצף. אם יש לנו תפיסה ישירה חושית שנמשכת במשך חמישה רגעים, צריך להיות רצף ביניהם, ולכן ההסבר הזה לא מתקבל.
שאלה: מה הצורך שתפיסה ישירה מנטאלית אם איננו מבחינים בה, והיא אפילו לא נחוצה כדי שתיווצר תודעה מושגית?
תשובה: שאלה טובה... תודעה מושגית יכולה לאחוז במושא גם הוא כבר אינו שם, בניגוד לתודעה חושית. אבל התפיסה הישירה המנטאלית הנובעת מתפיסה ישירה חושית הרגע שלה הוא קצר ביותר, והיא אינה מביאה כל תועלת, לכן קשה להסביר מה התועלת שבה. אם אין את התפיסה הישירה המנטאלית הזו, נצטרך לומר שהתודעה המנטאלית היחידה שיש היא תודעה מושגית. האם אפשר לומר זאת? האם אפשר לומר שלדוגמא הספל ושאר העצמים שפה לפנינו זו או תפיסה ישירה חושית, או תודעה מושגית? (כן), קשה להגיד דבר כזה כי כך בתודעה של אדם רגיל לא תיוולד תפיסה ישירה מנטאלית בכלל. זה משהו שיהיה קשה מאד להגיד. בדיוק כמו שתודעת העין רואה את המושא ברור, אין סיבה שלא תהיה תודעה מנטאלית שרואה את המושא באופן ברור. אם באמת הייתה תודעה כזו, תפיסה ישירה מנטאלית שאוחזת בעצם בדיוק כמו העין, הדרך היחידה שבה היא יכלה להיווצר היא מיד לאחר התפיסה החושית. רק אז היא יכולה הייתה להיווצר. אם נחכה יותר מדי זמן אחרי התפיסה החושית, התודעה שאוחזת בעצם היא תפיסה מושגית, ולא ישירה. אם יש תפיסה מנטאלית ישירה כזו, היא חייבת להיות שם בין התפיסה הישירה החושית לתודעה המושגית.
שאלה: האם הרגע הקצר הזה של תפיסה מנטאלית ישירה הוא הרגע שאנחנו מנסים לפתח כדי להגיע לריאליזציות?
תשובה: התפיסה הישירה המנטאלית הנובעת ממדיטציה לא נובעת מתפיסה ישירה מנטאלית הנובעת מתפיסה ישירה חושית, אלא מתודעה מושגית שאוחזת במושא, ועל ידי ההרגלה באמצעות מדיטציה עד שאנחנו מגיעים לתפיסה ישירה. כל התפיסות המנטאליות הישירות של היוגי נובעות מתוך התודעות המושגיות, ולכן חשוב לפתח את התודעות המושגיות.
כל התובנות אליהן נגיע, חמש הדרכים, התודעה יודעת הכול וכו', תחילת הרצף שלהן הוא בתודעה מושגית. לכן חשוב בשלב הראשון לפתח את התודעות המושגיות המבינות את המושאים האלו. התפיסה הישירה המנטאלית הנובעת מתפיסה ישירה חושית הוא משהו שנולד לרגע קצרצר ואז נעלם, ואינו מביא תועלת לשום דבר. התפיסה הישירה המנטאלית הזו שנובעת מהתפיסה החושית אין לו רצף, ולכן הוא לא יכול להבין שום מושא, ואף אחד לא יכול להבין אותו.
שאלה: מה ההבדל בין תפיסה מנטאלית לתודעה מושגית?
תשובה: לתודעה מושגית ותודעה מנטאלית יש שלוש אפשרויות. כל תודעה מושגית היא בהכרח מנטאלית, אבל לא כל תודעה מנטאלית היא תודעה מושגית, לדוגמא תפיסה ישירה יוגית, תפיסה ישירה מנטאלית שנובעת מתפיסה ישירה חושית וכו'.
שאלה: האם התפיסה הישירה המנטאלית שנובעת מתפיסה ישירה חושית היא פשוט דימוי מנטאלי?
תשובה: לא, דימוי מנטאלי מופיע רק לתודעות מושגיות.
שאלה: מהי דוגמא לתפיסה מנטאלית שאינה מושגית?
תשובה: אם יש לנו עצם שאנחנו מביטים בו, אנחנו רואים אותו בצורה ישירה עם החושים שלנו, וברגע שהתודעה החושית תפסק, תיווצר תודעה מנטאלית שתתפוס את המושא באופן ישיר, אבל אין לנו שום אפשרות לחוות את התודעה הזו ואנחנו יכולים לדעת עליה רק מכך שמישהו אחר סיפר לנו עליה.
חוץ מהציטוט הזה מהכתבים אין לנו שום דרך להוכיח שיש תודעה כזו. הציטוט: "ליודע של החומר יש שניים: התודעה החושית והתודעה המנטאלית. בהסתמך על העין, ועל התודעה". הראשונה זו התודעה הישירה החושית, והשני התודעה הישירה המנטאלית.

סיכום הקורס

הסתיים הקורס שלנו לגבי הלוריג. גם כשאנחנו למדנו לוריג בפעם הראשונה זה היה קשה להבנה, אבל כשהמשכנו ההבנה התבהרה, וזה עזר לנו מאד להבין את מה שלמדנו בהמשך. אני שמחתי ללמד אתכם, וזה טוב מאד שאתם לומדים את זה!
עצם העובדה שאתם לומדים לוריג זה חשוב מאד. בעבר חשבנו שלימודים כאלו של מודעות ויודע זה משהו שרק נזירים עושים, אבל בימים אלה המצב השתנה, והדלאי לאמה מדגיש את הצורך ללמד את החומר הזה לא רק לנזירים, אלא לכל מי שמעוניין להבין פילוסופיה בודהיסטית, ובדהרמסאלה ובמקומות אחרים נפתחים קורסים רבים שמלמדים את הנושאים האלו. אתם עושים זאת כאן בצורה מאד יפה, וזה משהו שיביא לכם הרבה תועלת בעתיד, וזה מאד חשוב. גם אצלנו במכון לדיאלקטיקה בדהרמסאלה מאפשרים גם ללא נזירים ללמוד, על פי בקשתו של הדלאי לאמה. גם בחורות יכולות ללמוד. כל מי שרוצה יכול לבוא וללמוד פילוסופיה. זה משהו שמשמח מאד את הדלאי לאמה. כאשר הוא שומע על תכניות לימוד כאלו שמאפשרות לימוד גם ללא נזירים הוא שמח מאד, ולכן זו תכנית מאד טובה. בייחוד הנושא הזה של לוריג, מודעות ויודע, חשוב במיוחד, מכיוון שכל מה שאנחנו לומדים וכל מה שאנחנו שואפים אליו, כולם תודעה, וכדי שבאמת נוכל לפתח בנו את התודעות האלו ונעשה את הלימודים שלנו בצורה שאינה שגויה עלינו להבין איך מתפקדת התודעה. ברגע שנבין איך עובדת התודעה, מהי תודעה תקפה, מהי תודעה שגויה, אז נוכל להתבונן פנימה בביטחון ולעשות את התרגולים האלו על בסיס מוצק שנדע שהוא לא יוביל אותנו למקום שאינו ראוי. אם נעשה את התרגול על בסיס שאינו תקף, שאינו מוצק, כל צעד שנעשה עלול להוביל אותנו לכיוון לא נכון. מסיבה זו הבנת היודע והמודעות חשובה מאד להמשך הדרך. השקעתם עד עכשיו מאמצים רבים בלימודים שלכם, ואפשר לראות את התוצאות. חשוב שתמשיכו להשקיע את המאמצים בלימודים כדי להגיע לפירות נוספים בעתיד.
בדהרמסאלה אני הולך לפעמים לטושיטה ומסביר, יש שם הרבה אנשים מהרבה ארצות, אבל אלו שמשקיעים הכי הרבה מאמץ והכי הרבה סבלנות אלו תמיד הישראלים. תמשיכו כך. תודה רבה.


 


אין תגובות:

פרסום תגובה